ת"א 55296-01-22

תקציר

פסק הדין הנדון עניינו בבקשה לסילוק על הסף של תביעה המבוססת על ניצול לרעה של ההליך השיפוטי כמפורט בתקנה 4 לתקנות הרלוונטיות. השופט פותח ומציין כי תקנה 42, המסמיכה את בית המשפט למחוק כתבי טענות במקרה של ניצול לרעה, אינה מושג חדש אלא קודיפיקציה של סמכותו הטבועה של בית המשפט לדחות מקרים בהם נעשה שימוש לרעה בהליך. השופט מסכים עם אפיון תקנה 42 על ידי הנתבע כסנקציה מחמירה יחסית ומדגיש כי יש ליישמה בזהירות רק במקרים של ניצול לרעה מובהק – חוסר תום לב או מעשים שאינם קשורים להליך השיפוטי. בהתייחסה למקרה הספציפי שלפנינו, מציינת השופטת כי המשיבים לא הגישו את תצהירי עדותם העיקריים במועד שנקבע ולא ביקשו ארכה. מדובר בהפרה פרוצדורלית, אך השופטת אינה רואה בכך ניסיון מכוון לשבש או לעכב את ההליך המשפטי, ואף אינה מוצאת חוסר תום לב קיצוני מצד המשיבים. השופט מדגיש כי יש להתייחס בחומרה לאי ציות להחלטה שיפוטית, אך במקרה זה, אין די בכשל פרוצדורלי חד-פעמי כדי להצדיק את מחיקת כתבי הטענות של המשיבים. עוד מציינת השופטת כי התנהלות המשיבים הביאה לעיכוב בירור התביעה, אך נוכח שלב ההליכים – רגע לפני הגשת הראיות – והעובדה שהתיק מתנהל משנת 2022, היא אינה סבורה כי התנהלות המשיבים השפיעה באופן משמעותי על לוח הזמנים. במקום זאת, השופט מאפיין את אי הציות כטעות פרוצדורלית הניתנת לריפוי ומפעיל את תקנה 156, המאפשרת לבית המשפט להטיל הוצאות על צד שהאריך שלא לצורך את הדיון בהליך. השופט מסכם כי דרך הפעולה הראויה היא להטיל הוצאות על המשיבים ולתת להם הזדמנות נוספת להגיש את ראיותיהם בתוך 30 יום. הליך סופי נקבע ליום 20.6.2024, והמשיבים מוזהרים כי כל אי ציות נוסף עלול להביא למחיקת כתבי הטענות שלהם. השופטת גם מתייחסת ודוחה את טענת המשיבים כי מועד הגשת הראיות שלהם נקבע כאשר לא היו מיוצגים, וקובעת כי לא כך הדבר.