ת"א 59162-08-23

תקציר

התיק נסוב סביב הסכם שכירות בנכס בין תובע לבין נתבע אמון הציבור. התובע טען כי הושג הסכם שכירות מחייב לעשר שנים לאחר שהנתבעת קיבלה את הצעתם. אלא שהנתבעת סירבה להכיר בהסכם והשכירה את הנכס לצד אחר. בית המשפט בחן האם מתקיימים היסודות הדרושים לחוזה תקף: ודאות הכוונה, ספציפיות ומסמך כתוב כנדרש בעסקאות מקרקעין. נמצא כי בעוד התנאים המסחריים סוכמו בכתב, פרטים מהותיים כגון זהות השוכר לא היו. התנהלות הנתבעת אף הראתה כוונה לסיים את ההסכם רק לאחר חתימת חוזה רשמי. בנוסף, התובעת לא הוכיחה כל הסתמכות מהותית על ההסכם הנטען אשר יכלה להצדיק את אכיפתו על בסיס חובת תום הלב. זאת ועוד, התביעה הוגשה על ידי התובע באופן אישי, כאשר הנתבע התכוון להשכיר את הנכס לאגודה, דבר שיצר חוסר יריבות ועילה. בית המשפט הגיע למסקנה כי לא נוצר הסכם מחייב ודחה את התביעה. התובע חויב לשלם לנתבע הוצאות משפט, בסך 32,000 ₪, בתוך 30 יום. לשני הצדדים הייתה זכות לערער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.