עב"ל 55/09

תקציר

הערעור מתייחס לתחולתה של הוראה בחוק הבטחת הכנסה השוללת גמלת הבטחת הכנסה ממי שעזב את ישראל פעמיים בתוך תקופה של 12 חודשים, כאשר העזיבה השנייה אירעה לאחר כניסת ההוראה לתוקף. ההוראה פורסמה ביוני 2001, אך נכנסה לתוקף רק בדצמבר 2001. המשיב במקרה זה עזב את ישראל פעמיים: בפעם הראשונה באוגוסט 2001 ובפעם השנייה ביולי 2002. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו להבטחת הכנסה בחודשים יולי ואוגוסט 2002 בהתבסס על ההוראה החדשה. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיב וקיבל את טענתו כי אין להחיל את ההוראה רטרואקטיבית. המכון ערער על החלטה זו. בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעור המכון, וקבע כי ההוראה המדוברת אינה מהווה חקיקה רטרואקטיבית. בית המשפט קבע, כי תכלית ההוראה, שהיא שלילת הבטחת הכנסה מיחידים שאינם פנויים לעבודה בשל הימצאותם בחו"ל, עולה בקנה אחד עם תכליתו הכוללת של חוק הבטחת הכנסה. בית המשפט קבע כי מועד כניסתה לתוקף של ההוראה הוא דצמבר 2001 כתקופת הודעה מוקדמת, שבמהלכה יכלו מקבלי הבטחת הכנסה להיערך לשינוי החוק. בית המשפט הוסיף וקבע כי התייחסותה של ההוראה ל-12 החודשים שקדמו לחודש היציאה מצביעה על אופייה הרטרוספקטיבי. עם זאת, התחולה בדיעבד נמצאה מידתית ועולה בקנה אחד עם הציפיות הסבירות של הציבור לגבי מטרת ההטבה. השופט עמירם רבינוביץ' חלק על כך וטען כי למשיב זכות קנויה לגמלה משום שאחד התנאים לביטולה התקיים לפני כניסת החוק המתקן לתוקף. עם זאת, דעת הרוב הייתה כי ערעור המכון התקבל, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל. בית המשפט קבע, כי המוסד דחה כדין את תביעת המשיב לתשלום הבטחת הכנסה בחודשים יולי ואוגוסט 2002.