ת"א 912/92

תקציר

התובע, בעל חנות פלאפל ופיצרייה, תבע את הנתבע על כך שלא מסר חנות בהתאם להסכם ביניהם. התובע רצה להרחיב את עסקיו ולכן התקשר עם הנתבעת בהסכם לרכישת חנות. על פי ההסכם, החנות הייתה אמורה להימסר עד אוגוסט 1991, והתובעת הייתה אמורה לשלם את מלוא המחיר עד למועד זה. התובע שילם תשלומים חלקיים אך לא שילם חלק מהתשלומים במועד. בניית החנות התעכבה, והתובעת טענה כי הנתבעת הפרה את החוזה בכך שלא מסרה את החנות בזמן ולא התקינה ארובה, כפי שנקבע בהסכם. התובע ביטל את ההסכם ותבע את הנתבע לפיצוי כספי ריאלי ואובדן רווחים. הנתבעת טענה כי פיטוריה של התובעת היו בלתי חוקיים משום שלא הפרו את החוזה, והם תבעו מנגד את יתרת התשלומים והקנסות החוזיים בגין הפרת החוזה על ידי התובעת. בית המשפט מצא כי התובע לא עמד בהתחייבויותיו לתשלום ולכן אינו יכול לטעון להפרת חוזה בגין המסירה המאוחרת. בנוסף, בית המשפט פירש את החוזה כך שהתשלום האחרון היה שזור במסירת החנות. מאחר שהתובע לא הראה נכונות לשלם סכום זה עם פתיחת החנות, הוא הפר חוזה. עם זאת, הנתבעת גם הפרה את החוזה בכך שלא התקינה ארובה או חלופה ראויה. למרות זאת, בית המשפט קבע כי ביטול החוזה על ידי התובע אינו תקף משום שלא עמד בהתחייבויותיו לתשלום. בית המשפט הורה לשני הצדדים לקיים את החוזה. התובע היה אמור לשלם את יתרת התמורה, כולל ריבית פיגורים, ואילו הנתבע יתקין ארובת קיר ומתקן סינון אוויר ויישא בעלויות האחזקה הנלוות במשך 20 שנה. כמו כן חויב התובע לשלם לנתבע 15,000 ₪ כפיצוי חוזי מוסכם בגין הפרתו, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין. החנות הייתה אמורה להיות מועברת לתובע עם קבלת התשלומים.