בש"א 4995/05

תקציר

המבקשות, עובדת מדינה בכירה ובתה בת השנה, ביקשו ליזום תביעה נגד גולשים אלמונים בגין פרסומים מכפישים עליהם באתר אינטרנט. מאחר שזהות המפרסמים לא הייתה ידועה, ביקשו המבקשים כי ספקיות האינטרנט (המשיבות) יחשפו את שמות הגולשים. המשיבים התנגדו לבקשה מכמה טעמים, ובהם היעדר סמכות שיפוט, פגיעה בזכות הגולשים להגן על עצמם, קשיים טכניים בזיהוי המחברים בפועל וחופש הביטוי. בית המשפט דחה את ההתנגדויות המקדמיות וקבע כי יש לו סמכות לדון בבקשה. עוד נמצא כי זכותם של הגולשים להגן על עצמם נשמרה במידה מספקת וכי הקשיים הטכניים אינם מצדיקים דחיית הבקשה על הסף. השאלה המשפטית המרכזית הייתה האם החוק הישראלי מחייב חשיפת שמות הגולשים. בית המשפט בחן את מאפייני רשת האינטרנט ואת חשיבות חופש הביטוי בה, ובפרט את חופש הביטוי האנונימי, ואת התערבותם המוגבלת של בתי המשפט בעניינים הקשורים לאינטרנט. עם זאת, היא הדגישה כי שימוש לרעה באינטרנט לא יהיה נסבל. בית המשפט ציין כי הפסיקה הישראלית העדיפה בדרך כלל חופש מרבי באינטרנט, אך התערבה במקרים של שימוש לרעה. הוא דן גם בתזכיר חוק המסחר האלקטרוני ובמערכות המשפט הזרות, שהגנו בדרך כלל על חופש הביטוי באינטרנט. באשר לבקשת הגילוי, קבע בית המשפט כי יש לתת משקל רב לחופש הביטוי באינטרנט, למעט במקרים חריגים בהם זכות הביטוי של הגולש גוברת על אינטרסים אחרים, כגון הגנה על הציבור או בטיחותו. בהקשר של לשון הרע, משמעות הדבר הייתה התרת גילוי רק כאשר ניתן לבסס אחריות פלילית. בית המשפט מצא כי זכותם של המבקשים לשם טוב ולאינטרס הציבורי גוברת על חופש הביטוי של הגולשים במקרה זה, שכן קיים חשש ממשי כי ההתבטאויות מהוות עבירה פלילית של לשון הרע. לפיכך, היא הורתה למשיבים, ספקיות האינטרנט, לחשוף את שמות הגולשים. בית המשפט לא פסק הוצאות למשיבה מס' 1, מתוך הכרה בתפקידם של נותני השירותים בהגנה על גולשי האינטרנט.