ע"א 5903-01-22

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור ודוחה את טענת המשיב כי על המערערים לשלם דמי שימוש הולמים בחלקת קרקע בשל הסכם שיתוף משנת 2005. הנימוקים שניתנו הם כי ההסכם משנת 2005, שחילק את הקרקע לחלקים לשימושו הבלעדי של כל צד, לא אסר על שימוש משותף בשטח שבמחלוקת, וכי התנהלותם של הצדדים לאחר מכן הראתה כי הם הסכימו, או הסכימו במשתמע, לאפשר זה לזה להשתמש בקרקע של הצד השני לצורך גישה ומעבר. יתר על כן, בית המשפט קובע כי ההסכם משנת 2005 אינו הסכם שיתוף כהגדרתו בחוק המקרקעין משום שלא נחתם על ידי כל בעלי הקרקע, ולכן הוא אינו יכול להסדיר זכויות קנייניות. ההסכם, קובע בית המשפט, צריך להיחשב כחוזה המחייב רק את שני הצדדים. עוד קובע השופט כי גם אם פרשנותו של המשיב להסכם נכונה, הרי שהתנהלות הצדדים מהווה שינוי בהסכם, וטענת המשיב כי השימוש שעשו המערערים בחלקה הצפוני של החלקה אסורה היא חסרת שחר. לפיכך, הערעור מתקבל, ותביעת המשיב לדמי שימוש הולמים נדחית. החלטתו של בית משפט קמא בתביעת הנזיקין נותרה בעינה, שכן לא הוגש ערעור בעניין זה. השופט מורה כי כל הכספים ששולמו על ידי המערערים לבית המשפט על פי פסק הדין קמא יוחזרו להם, וכי המשיב ישלם למערערים סכום מדוד של 5,000 ₪ הוצאות.