ת"א 32286-01-21

תקציר

מדינת ישראל, המיוצגת על ידי עמידר, החברה הלאומית לדיור, הגישה תביעה נגד ברלין בדרישה לפנותו מדירה לה הייתה זכאית גרושתו המנוחה, שולמית סנדרה חדד ז"ל. לאחר מותו של חדד טען ברלין כי הוא ושתי בנותיו הקטינות מחדד עברו לגור בדירה. עם זאת, עמידר טען כי ברלין לא הייתה צד להסכם השכירות ולכן היא פולשת. יתר על כן, ברלין לא שילמה דמי שכירות עבור הדירה. עמידר ביקש מבית המשפט לפנות את ברלין ולהורות לו לשלם דמי שימוש. ברלין הודה כי הוא ובנותיו עברו לגור בדירה לאחר מותה של חדד, אך טען כי עשה זאת כאפוטרופוס של הבנות. הוא שיפץ את הדירה ושילם את החשבונות. ברלין התמודד גם עם אתגרים אישיים, כולל בעיות בריאותיות, וטען כי פינויו יותיר אותו ואת ילדיו ללא קורת גג. הוא ביקש מבית המשפט להכיר בו כ"דייר ממשיך" על בסיס מעמדו כאפוטרופוס של הבנות. בית המשפט בחן האם ברלין יכולה להיחשב לדייר ממשיך לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי. נמצא כי ברלין לא עמד בדרישות החוק למעמד זה, שכן הוא וחדד היו גרושים, והוא לא התגורר עמה בדירה לפני מותה. בנוסף, ברלין לא הייתה זכאית באופן עצמאי לדיור ציבורי. בית המשפט ציין כי הנסיבות הקשות בברלין היו מצערות, אך נאלץ להתחשב באינטרסים של משפחות חסרות בית אחרות הממתינות לדיור ציבורי. בית המשפט קבע כי לברלין אין זכות עצמאית להתגורר בדירה והורה על פינויו בתוך 60 יום, בתנאי שהבת הצעירה, שאולי עדיין התגוררה בדירה, תפונה, תוותר על זכותה לגור בה או תחתום על הסכם שכירות ליחידת דיור ציבורי אחרת. עוד נקבע בפסק הדין כי על כל צד לשאת בהוצאותיו המשפטיות. פסק דין זה הבטיח כי פינויה של ברלין יתרחש רק לאחר שמצבה של הבת הצעירה ייפתר, בהתחשב בכך שהיא לא הייתה צד להליך והתובע לא נקט נגדה בהליכים.