עמ"ש 23883-05-10

תקציר

עניינו בתלונתה של המערערת על פסיקת בית הדין הרבני בעניין האפוטרופסות בעקבות גירושי המערערת מהמשיב. המערער טען כי לבית הדין לא הייתה סמכות לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני וכי אין לבטל את פסק הדין. בינתיים הסתמכו המשיבים על פסק דינו של בית משפט קמא, אשר מיצה את סמכותו עם אישור ההסכם. עוד טענו המשיבים כי הסכם הגירושין נחתם תוך ניגוד עניינים חמור בין המשיב לבין הטבות הקטינים. לגופו של עניין, טענו המשיבים כי פרשנותו של בית משפט קמא לחוק סבירה וכי כל פרשנות אחרת תסתור את דיני ההורות בישראל. עוד טענה המשיבה כי היא אינה מיוצגת בהליך ואינה מבינה את ההשלכות של ויתור על אפוטרופסות. בית המשפט דחה את הערעור לגופו של עניין סמכות ולגופו של עניין. בית הדין הרבני יכול היה לרכוש סמכות נמשכת בשתי דרכים: באמצעות סעיף השיפוט שבהסכם הגירושין ומכוח עקרון הסמכות הנמשכת. עם זאת, מאחר שהסכם הגירושין לא נדון באופן מהותי, בית הדין לא רכש סמכות בשיטה הראשונה. אשר לשיטה השנייה, גם החלטתו של בית משפט קמא בדבר המשך היעדר סמכותו של בית הדין הרבני הייתה מקובלת. לגופו של עניין, הסכים בית המשפט עם מסקנתו של בית משפט קמא כי הורה אינו יכול לוותר על אפוטרופסותו הטבעית, אם כי הוא יכול להסכים לוותר על חובות ספציפיים. פרשנות החוק, במקרה זה, סעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית, צריכה להיעשות על פי תכליתו ובהתאם לעקרונות יסוד בפסיקה. לפיכך, בית המשפט פירש זאת כך שהורים אינם יכולים לוותר לחלוטין על האפוטרופסות. גם נסיבות חתימת ההסכם תמכו במסקנה זו. בנוסף, הוראות ההסכם הנוגעות לוויתור על אפוטרופסות נראו בלתי מוסריות ומנוגדות לתקנת הציבור. השופטת חנה בן עמי, השופטת תמר בזק רפפורט והשופט דוד מינץ הסכימו עם ההחלטה, מה שהוביל לדחיית הערעור. המערער חויב לשלם למשיב הוצאות בסך 15,000 ₪.