עמ"ת 22753-10-11

תקציר

מדובר בתושב שטחים שהוגש נגדו כתב אישום בגין כניסה לישראל שלא כדין. הוא שוחרר בכפוף למשפטו בתנאים מסוימים, בהם מניעת כניסה לישראל. עם זאת, הוא הפר תנאי זה ונתפס בישראל, מה שהוביל לכתב אישום חדש בגין ההפרה ולבקשה להארכת מעצרו עד תום ההליכים. בתוך כך הוגשה גם בקשה לעיון חוזר בצו השחרור בהליך הראשון. השאלה היא האם לגיטימי לקיים הליכים מקבילים בשני מקרים שונים כאשר הנאשם מפר את תנאי שחרורו בערבות ומבצע עבירה חדשה. בית המשפט מכיר בחוסר הכדאיות של שני הליכים מקבילים ובסיכון של החלטות סותרות. יודגש כי הפרת תנאי שחרור מהווה עילה עצמאית למעצר. במקרה זה, ההפרה הייתה כניסה לישראל כדי לראות את אשתו ההרה וילדיו, שעבורם הגיש בקשה לאיחוד משפחות. נוכח הנסיבות המיוחדות והעובדה שהעבירה השנייה זהה להפרת התנאי, בית המשפט מורה על שחרורו בתנאים המצטברים שנקבעו הן בהליך הראשון והן בהליך השני, תוך הימנעות מהליכים מקבילים. החלטה זו, שנועדה לשמור על האיזון בין הצורך להגיב על הפרות לבין זכותו של הנאשם לחירות, מבטיחה את תקינות ההליך השיפוטי.