ע"א 132/84

תקציר

פסק הדין, שניתן על ידי השופט ש' לוין, מאשר את דחיית התביעה בעילה של חוסר סמכות וחוסר עילה. השופט הסכים עם הנימוקים שפירט עמיתו המלומד ודחה את הערעור. המערערת טענה כי המשיב הסכים לסמכותו של בית המשפט המחוזי ולפיכך מנוע מלהעלות השגות בעניין זה. עם זאת, השופטת לא מצאה טעם בטענה זו, והדגישה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתמ"א 3088/81 לא התייחס לשאלת הסמכות. יתר על כן, השופטת הסכימה כי הליך מזונות תלוי ועומד בבית הדין הרבני מערער את טענת חוסר הסמכות. בנוגע לפסק הדין בעניין הגירושין ציינה השופטת כי על פי החוק הישראלי, בית משפט אינו יכול לכפות גירושין על בני זוג ותפקידו הוא פיקוח בלבד. מאחר שהגירושין טרם התרחשו, האישה הייתה זכאית למזונות. גם טענת המערערת כי לבית המשפט המחוזי הייתה סמכות לדון בתביעת המזונות על יסוד פסק הדין בעניין "נישואין מאוחרים" נדחתה. השופט הסביר כי התביעה והליך המזונות הפוטנציאלי המתנהל בפני בית הדין הרבני הם עניינים נפרדים. הוא ציין את המורכבות בפרשנות המונח "עניין" בחוק בתי המשפט ובחר לשמור על שיקול הדעת בסוגיה זו, שכן הוא לא נטען לעומק. לאחר מכן התייחס השופט לאמצעים העומדים לרשות בית הדין כדי להבטיח את הסכמת הבעל לגט (גירושין). לחץ מוסרי ולחץ כלכלי, כולל "מזונות הפחדה", נדונו, כאשר האחרונים נחשבים פסולים ועלולים לפגוע בתוקפו של הגט. השופט הבחין בין הפסיקה שצוטטה על ידי המערערת בנוגע לסמכותו של בית הדין הרבני והדגיש כי תקדימים אלה אינם קשורים למקרה הנוכחי. במקרה הספציפי, פסק הדין של בית הדין הרבני רק הכיר עקרונית בהסכמת בני הזוג להתגרש ולא היווה פסק דין לגירושין. השופט הגיע למסקנה כי המערערת לא הציגה כל עילה תקפה ל"מניעת נישואין", וללא בסיס משפטי לגירושין, תביעה למזונות בטרור לא יכולה לעמוד. לפיכך נדחה הערעור, והמערער חויב בהוצאות משפט ניכרות.