בג"צ 54/55

תקציר

התיק סובב סביב בני זוג שניהלו נישואים סוערים, כאשר בסופו של דבר האישה פנתה לבית הדין הרבני בבקשה להתגרש ומזונות. בית הדין הרבני, לאחר ששמע את שני הצדדים, פסק לטובת האישה, האשים את הבעל ביחס בלתי אנושי והצדיק את בקשת הגירושין שלה. הם גם הורו לבעל לשלם מזונות עד שייתן לה גט דתי. עם זאת, הגט לא ניתן, מה שהוביל את האישה לחזור שוב ושוב לבית הדין הרבני לקבלת צו כפייה. הבעל גם החמיץ מספר תשלומי מזונות. בית הדין הרבני הגדיל את סכום המזונות אך סירב לשמוע את ראיות הבעל בדבר יכולתו לשלם. הבעל ערער לבג"ץ בטענה כי הגדלת דמי המזונות היא עונשית ונועדה לחייב אותו לתת גט. בינתיים ביקשה האישה לבצע את תשלומי המזונות באמצעות ההוצאה לפועל. בית המשפט העליון הסכים בפסק דינו עם טענת הבעל כי המזונות שהוטלו אינם "מזונות הפחדה" אלא מזונות בפועל המבוססים על צרכי האישה ויכולתו של הבעל לשלם. בית הדין הדגיש כי כוונת בית הדין הרבני לא הייתה לחייב את הבעל לתת גט אלא לספק לאישה את מזונותיה המגיעים לה. השופטים דחו גם את הטענה כי בית הדין הרבני הפר את הצדק הטבעי בכך שלא שמע את ראיות הבעל, שכן טענותיו אינן אמינות. כמו כן, בית המשפט הבהיר כי לאחר חוק שיפוט בתי דין רבניים של הכנסת, אין מקום לכפייה מחוץ לדרך המשפטית האמורה. לפיכך הוסר צו ההוצאה לפועל נגד הבעל, ובמקומו הוטל עליו לשלם לאישה הוצאות בסך 100 ל"י.