עמ"ש 21043-02-13

תקציר

מדובר בזוג נשוי שהיה יחד למעלה מ-35 שנה, ונהנה מחיים מלאים יחד. הבעל החליט לעזוב את דירת המגורים המשותפת ביולי 2011, והאישה הגישה בקשה למזונות והגנה על זכויות חודש לאחר מכן. בית המשפט קמא פסק לטובת האישה ופסק לה מזונות. עם זאת, בית המשפט גם החליט כי האישה מסרבת לתת גט והורה לה לפנות חלק מהבית. האישה לא הייתה מרוצה מפסק הדין, וטענה כי הערכאה הנמוכה יותר לא שקלה את מכלול הנסיבות והסתמכה אך ורק על התועלת הנתפסת של פסק הדין עבור בני הזוג. ערכאת הערעור נעתרה, והאריכה את תקופת דמי המזונות. השופטים הדגישו כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הייחודיות. הם פירטו שיקולים שונים, ובהם משך הנישואין, אורח החיים בעת הפירוד ומצבם הכלכלי של בני הזוג, והדגישו כי אין לראות בשלילה או הפחתה של מזונות כעונש. במקום זאת, ההתמקדות צריכה להיות להבטיח שלאישה יש את האמצעים לפרנס את עצמה. במקרה זה קבע בית המשפט כי יש להאריך את דמי המזונות בכשלוש שנים מפסק הדין המקורי של בית משפט קמא, או עד למועד שבו תקבל האישה את חלקה בפנסיה של הבעל, המוקדם מביניהם. כמו כן חויב הבעל לשלם לאישה שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.