ע"א 465/85

תקציר

במקרה שהוצג התייחס בית המשפט העליון למחלוקת על סמכות השיפוט הנובעת מהסכם סוכנות שנחתם בין צדדים במדינות שונות. ההסכם קבע כי כל מחלוקת תיפתר בוולנסיה, ספרד, בהתאם לסעיף שיפוט. למרות תניה זו, הגיש המשיב תביעה בישראל, והמערערים עתרו לדחייתה, בנימוק של חוסר סמכות. בית משפט קמא התיר תחילה את קיום ההליכים, למרות ההסכם, ועל כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט דן בשאלה האם עדות בעל פה יכולה לסתור את התנאים הכתובים של ההסכם, ובמיוחד את סעיף סמכות השיפוט. בהסתמך על סעיף 80 לחוק סדר הדין האזרחי העות'מאני ותקדימים, הדגיש בית המשפט כי הסכמים בכתב הם חלוטים אלא אם כן קיימות ראיות משכנעות בכתב הסותרות זאת. בית המשפט קבע כי אין די בראיות שהגיש המשיב, שטען כי ההסכם נחתם בתל אביב ולא בוולנסיה, כדי לגבור על המסמך הכתוב. יתר על כן, בית המשפט העליון ניתח את סעיף הסמכות. בית המשפט החליט כי בעוד שהסעיף מציין את ולנסיה כפורום הנבחר, הוא אינו שולל במפורש את סמכות השיפוט הישראלית. לכן, ללא ראיות ברורות לכך שסמכות השיפוט הייחודית של ולנסיה הייתה הכוונה היחידה, בתי המשפט בישראל שמרו לעצמם את הסמכות לדון בתיק. אשר על כן, הערעור נדחה, תוך שהוא מאשר את החלטת בית משפט קמא לאפשר את המשך ניהול התיק בישראל, תוך חיוב המערערים בהוצאות משפט עבור המשיב.