דב"ע נה/132 - 0

תקציר

פסק הדין נסוב סביב הזכאות לקצבת שאירים לפי חוק הביטוח הלאומי, תוך התמקדות במעמד התושבות של הנפטר. על פי סעיף 11(א) לחוק זה, כדי שאדם יהיה זכאי לקצבת זקנה, עליו להיות תושב ישראל "מבוטח" בהגיעו לגיל פנסיה. בהתאמה, גמלת שאירים קשורה להיותו של הנפטר "מבוטח". המקרה בוחן האם המנוח, שהתגורר בירושלים אך עבר מאוחר יותר לירדן בשל בעיות בריאותיות, נשאר תושב ישראל עד מותו כדי להצדיק את תביעת אשתו לקצבת שארים. למרות שבבעלותם דירה בישראל ומבקרים מדי פעם, התגוררו בני הזוג בירדן במשך כעשור, ללא ראיות קונקרטיות לכוונה לחזור. מקרים דומים קודמים צוטטו, והראו כי דירה או ביקורים מזדמנים אינם מקימים תושבות אם מרכז החיים היה במקום אחר. נקבע כי בין השנים 1982 ל-1992 מרכז חייהם היה בירדן, מה שהופך את המנוח לתושב חוץ על פי החוק בהגיעו לגיל פנסיה. בכך התקבל הערעור, תוך שהוא הופך את החלטת בית המשפט הקודמת שצידדה במשיב, תוך הכרה בכך שעצם הבעלות על הנכס או ביקורים תקופתיים אינם מבססים טענת תושבות. בית המשפט הדגיש את ההערכה הנדרשת של "מרכז חיים" בהתבסס על ראיות מקיפות וספציפיות לתושבות בתקופה הרלוונטית. כתוצאה מכך התקבל הערעור, שפסק נגד זכאותו של הניצול לפנסיה ללא הקצאת הוצאות.