ת"א 4186-04-09

תקציר

התובעת, חברה ציבורית המפעילה רשת מזון קמעונאית מזה שלושה עשורים, פתחה בהליך צו מניעה זמני כנגד הנתבעים, במטרה למנוע מהם להשלים עסקה עם צד שלישי בדבר השכרת מרכז מסחרי. התובעת טענה כי הנתבעים הפרו את חובת תום הלב בניהול משא ומתן עימה וכי נכרת חוזה מחייב בין הצדדים, אותו הפרו הנתבעים. התובעת ביקשה מבית המשפט לאכוף את החוזה הנטען ולפסוק פיצויים. הנתבעת השלישית, שופרסל, עמה חתמו הנתבעים על מזכר הבנות בנוגע לשכירות, טענה כי התובעת פעלה בחוסר תום לב וביקשה לעכב את המו"מ על מנת למנוע מהנתבעים להשכיר את הנכס למתחרה. בית המשפט קבע, כי לא נכרת חוזה מחייב בין התובעת לבין הנתבעים משום שהתובעת חתמה על החוזה וביצעה בו שינויים, אשר היוו הצעה חדשה. בית המשפט מצא כי הנתבעים פעלו בתום לב במהלך המו"מ עד ששלחו את ההצעה הסופית לתובע. אולם, מאותו רגע הנתבעים הפרו את חובת תום הלב ופעלו באופן פסול בכך שניהלו משא ומתן מקביל עם שופרסל, נמנעו מלגלות משא ומתן זה לתובע ונסוגו מהמשא ומתן עם התובעת ללא סיבה עניינית. למרות חוסר תום הלב של הנתבעים, סירב בית המשפט לאכוף את החוזה הנטען בין התובע לנתבעים, שכן לא מדובר במקרה חריג המצדיק סעד כזה. בית המשפט ביסס את החלטתו על כך שהשינויים שביצעה התובעת בחוזה מנעו כריתת הסכם, ואין לדעת מה היה קורה אילו הנתבעים היו פועלים בתום לב. זאת ועוד, חוסר האמון בין הצדדים היווה שיקול חשוב כנגד מתן סעד אכיפה, מה גם שחוזה השכירות היה ארוך טווח ומורכב, והצריך שיתוף פעולה הדוק בין הצדדים. בית המשפט דחה את התביעה אך הורה לנתבעים לשלם את שכר טרחת התובע.