ע"א 5533/98

תקציר

פסק הדין נסוב סביב הסכם משנת 1957 בו העבירו המשיבים חלקת אדמה במתנה לישיבת המערערת. המתנה נועדה להנציח את בני משפחותיהם של המשיבים שנספו בשואה. ההסכם הטיל חובות על הישיבה, ובהן הימנעות ממכירת החלקה, נטיעת פרדסים שפירותיהם ישמרו על הישיבה, והקמת מבנה תורה על הקרקע כאתר הנצחה. המשיבים פנו לבית המשפט בשנת 1982 בבקשה לבטל את ההסכם בשל אי קיום הישיבה, אך בקשתם נדחתה. בשנת 1985 מכרה הישיבה את החלקה לצד שלישי, מה שהוביל למחלוקת על תוקף המכירה. המשיבים רשמו הערת אזהרה על הקרקע בשנת 1994, והמערערים ביקשו לסלקו. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיבים, הכיר במתנה כהקדש והורה על הקמת אתר הנצחה והקמת קרן לטובת הישיבה. עם זאת, בית המשפט העליון, בפסק דין שניתן על ידי השופט אנגלרד, קיבל את הערעור ודחה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי ההסכם מהווה הקדש, אך בית המשפט המחוזי נעדר סמכות להכריז על כך, שכן היוזמה הייתה צריכה לבוא מהמשיבים. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי ההתחייבות החוזית שלא למכור את הקרקע לצמיתות אינה תקפה שכן היא נוגדת את תקנת הציבור. לפיכך, הורו למחוק את הערת האזהרה שנרשמה על ידי המשיבים, אם כי באיחור של 90 יום על מנת לאפשר למשיבים לבקש מבית המשפט המוסמך הצהרה על ההקדש. פסק הדין הדגיש כי התחייבות חוזית שלא למכור מקרקעין אינה, כשלעצמה, עסקת מקרקעין, ולכן סוגיית הזכויות המתחרות לא התעוררה במקרה זה. הן השופט פרוקצ'יה והן הנשיא ברק הסכימו עם פסק דינו של השופט אנגלרד.