ת"א 1493-12-18

תקציר

התובע, בעל חלקה חקלאית, תבע את הנתבעים, בעלי חלקה שכנה, על זכות הנאה מגישה דרך רכושם לשלו. התובע טען, כי במשך שמונים שנה לפחות, הוא ובעליה הקודמים של חלקתו השתמשו בנתיב גישה החוצה את מקרקעי הנתבעים בהסכמתם המלאה. בעקבות מחלוקת, הנתבעים חסמו את הדרך, מה שגרם לתובע לבקש צו מניעה בהוראת בית המשפט כדי לקבל שוב גישה. עם זאת, השופט פסק נגד התובע, וקבע כי הוא לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענתו. לגופו של עניין, התובעת לא הוכיחה כי השימוש בדרך הגישה נוגד את זכויות הנתבעים כבעלי קרקע, כנדרש לצורך קביעת זכות הנאה מיטיבה על פי הדין הישראלי. יתר על כן, הראיות שהוצגו, לרבות תצלומי אוויר, חוות דעת מומחים ועדויות עדים, לא אישרו את השימוש בדרך במשך תקופה של שלושים שנה רצופות, שהיא תנאי הכרחי לרכישת אינטרס כזה. השופט הגיע למסקנה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה בגין אף אחד ממקורות ההנאה הנטענים שלו ולכן דחה את התביעה. התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, וצו המניעה בוטל.