ע"מ 43471-02-12

תקציר

פסק הדין דן בנטל ההוכחה בשומת מס המבוססת על הפרשי הון, וקובע כי באחריות הנישום להסביר כל גידול בהון. על פקיד השומה לספק ראיות משכנעות באשר למקורות הפרשי ההון, ואם לא יעשה כן, יוכל פקיד השומה להסיק כי הגידול בהון מקורו בהכנסות לא מדווחות. במקרה זה, טענת הנישום כי הוצאות המחיה שלהם פחתו עקב שירותו הצבאי של בנם לא התקבלה, שכן היא לא הוכחה ואף סותרת את עדותם שלהם. בנוסף, קבע בית המשפט כי אין לנכות מהונו סכום שדווח על ידי הנישום כחוב בהוצאה לפועל, שכן הנישום לא סיפק מידע מספק על טיבם של חובות אלה. בית המשפט דחה גם את הסברו של הנישום להגדלת ההון, שהתבסס על הסכם מתנה עם חבר, שכן הוא לא נתמך בראיות אובייקטיביות וסותר את עדויותיהם של הנישום וחברם. השופט ראה את הטענה של קבלת מתנה מחבר קרוב כמחמירה ולא מקובלת כדבר שבשגרה. כמו כן, קבע בית המשפט כי יש לייחס את הפרש ההון לשנות המס הפתוחות, שכן הנישום לא הביא ראיות למועד רכישת ההון. השופטת הסכימה עם טענת המשיב כי ייחוס הפרש ההון לשנים סגורות ייטיב באופן בלתי הוגן עם הנישום שלא דיווח על הכנסותיו. לבסוף נדחה הערעור, והנישום חויב בכיסוי הוצאות המשיב.