דנ"פ 6970/22

תקציר

בפסק דין זה דחה בית המשפט בקשה לדיון נוסף בקבילות הודאות שנגבו במהלך חקירה באמצעים חריגים. בית המשפט הדגיש כי דיונים נוספים הם נדירים ושמורים למקרים שבהם פסק דין סותר החלטות קודמות של בית המשפט העליון או כרוך בסוגיות משפטיות חדשות. פסק הדין המדובר לא קבע עקרונות משפטיים חדשים אלא יישם תקדימים קיימים בנוגע לקבילות ראיות שהושגו באמצעים פסולים. מערכת המשפט הישראלית אינה מאמצת במלואה את דוקטרינת "פרי העץ המורעל" מארה"ב. במקום זאת, היא מאפשרת שיקול דעת שיפוטי לשקול את נסיבותיו של כל מקרה בעת קביעת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין. בית המשפט בחן את הודאותיו הבאות של המבקש באמצעות שתי מסגרות משפטיות: סעיף 12 לפקודת הראיות ודוקטרינת הפסילה השיפוטית. השופט אלרון לא מצא קשר סיבתי בין שיטות החקירה הפסולות לבין ההודאות שבאו בעקבותיהן, ולפיכך קבע כי הן קבילות. בפסק הדין הובהר כי הוראות החוק אינן מקנות לגיטימציה לשימוש בשיטות חקירה פסולות. זאת ועוד, דחה בית המשפט את הטענות בדבר כשירותם של חוקרים והגנת הצורך, והדגיש כי סוגיות אלה נפרדות מקבילות ראיות. טענות המבקש נחשבו לערעוריות באופיין ולא די בהן לדיון חוזר. עוד ציין בית המשפט כי תמימות דעים בפסק הדין המקורי תרמה להחלטה לדחות את הבקשה. אין משמעות פסק הדין כי הודאות שהושגו לאחר אמצעים מיוחדים תמיד קבילות; במקום זאת, היא מדגישה את הצורך בבדיקה מפורטת בכל מקרה. ההחלטה משמשת אזהרה לגופי החקירה מפני שימוש באמצעים חריגים, ומחזקת כי פעולות אלה ייבחנו בקפידה בעת קביעת קבילות ההודאות.