דב"ע נז/18 - 3

תקציר

הערעור במקרה זה נסוב סביב השאלה האם עובד שעובד אצל מספר מעסיקים זכאי לדמי מחלה מכל מעסיק בהתאם לימי היעדרותו מהעבודה עקב מחלה. המשיב, העובד אצל המערערת אחת לשבוע, החמיץ את יום עבודתה המתוכנן אצל המערערת, שהיה במקרה היום השישי למחלתה. המערער סירב לשלם לה דמי מחלה, בטענה שמאחר וזהו יומה הראשון בהיעדרותה מהעבודה, הוא אינו מחויב לשלם לה. דעת הרוב של בית הדין הארצי לעבודה דחתה את הערעור והדגישה כי דמי מחלה הם זכות סוציאלית המוקנית לעובדים, ולא סנקציה נגד מעסיקים. החוק קובע כי עובדים זכאים לדמי מחלה החל מהיום השני למחלה, בשיעור הגדל עד היום הרביעי. זכות זו שייכת לעובד, ללא קשר למספר המעסיקים בהם הוא עובד. לפיכך, המערערת, אף שהייתה מעסיקתו של המשיב ביום השישי למחלתה, אחראית לתשלום דמי המחלה המלאים שלה. יתר על כן, דעת הרוב מציינת כי כל אחד ממעסיקיה של המשיבה חייב בתשלום פוטנציאלי של חלק מדמי המחלה שלה, אך שאלה זו נותרת לדיון עתידי. דעת המיעוט של השופט א' ברק סותרת זאת, וקובעת כי המחוקק יצר זיקה בין עובד למקום עבודתו. לפיכך, היעדרותו של עובד ממקום עבודה מסוים עקב מחלה ביום הראשון להיעדרותו אינה מזכה אותו בדמי מחלה מאותו מעסיק. חוות דעת זו מדגישה כי הזכאות לדמי מחלה קשורה להיעדרותו של העובד ממקום עבודה מסוים, ולא למצבו התעסוקתי הכולל. בסופו של דבר, הערעור נדחה, כלומר על המערערת לשלם למשיב דמי מחלה, אך פסק הדין פותח פתח לפרשנות נוספת של החוק במקרים עתידיים.