ת"א 14327-02-19

תקציר

השופט, אילן ש. שילה, פסק לטובת התובעים בסכסוך על רכישת דירה עם ליקויי בנייה שלא פורסמו. הנתבעים, שהיו נציגי הבית המשותף, נמנעו מלגלות מידע חיוני על בעיות הבנייה בבניין, לרבות דוחות הנדסיים ותביעה נגד בעלי דירות אחרים בנוגע לשיפוץ הבניין. אי גילוי זה היווה פרקטיקה מטעה, שכן היה להם יתרון בידע ולא ניתן היה לצפות באופן סביר שהתובעים יגלו נושאים אלה בעצמם. התובעים רכשו את הדירה מתוך אמונה מוטעית כי מדובר בבעיות מבניות בלבד, המהוות קשר סיבתי בין ההטעיה לבין החוזה. בית המשפט מצא כי התובעים לא היו מתקשרים בחוזה אילו ידעו את מצבו האמיתי של הבניין. המפתח לפסק הדין היה פרשנותן של מספר הוראות דין בדבר טעות והטעיה חוזית, חובת הגילוי בהסכמי מכר והקשר הסיבתי בין הטעיה לבין חתימת החוזה. טענת הנתבעים כי התובעים לא ערכו בדיקה יסודית של הנכס נדחתה, שכן החוק אינו מתיר למוכרים ליהנות מרשלנות הקונים. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעים כי בית המשפט נעדר סמכות לדון בתיק בשל גובה הפיצוי המבוקש, וקבע כי העלאת סוגיה זו בשלב כה מאוחר של ההליך אינה ראויה ומנוגדת לעקרון תום הלב. השופטת שילה הורתה על ביטול חוזה המכר וחייבה את הנתבעים להשיב את מחיר הרכישה בסך 1,410,000 ₪ בתוספת פיצוי מוסכם בסך 145,000 ₪, כאשר שני הסכומים יצברו ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה. כמו כן חויבו הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 70,000 ₪. בפסק הדין נקבע כי התובעים זכאים לסעדים אלה, לרבות ביטול, השבת תשלומים ופיצוי מוסכם, אשר שירתו מטרות שונות ויכולים להיות משלימים.