ע"א 2273/02

תקציר

בפסק הדין שניתן ביום 31.12.03 התייחס בית המשפט לערעור ולערעור שכנגד בעניין אחריותה האישית של המערערת מס' 2 לנזקים הנובעים מאי פינוי בתי הקולנוע במועד, בהתאם להסכם שכירות מיום 19.3.97. בית המשפט קבע, כי ההתחייבויות לפנות את בתי הקולנוע ולשלם עבור המלאי היו עצמאיות, ולא שלובות זו בזו, בהתבסס על לשון החוזה ועל פרשנותו של בית משפט קמא. בפרט, הסכים בית המשפט קמא עם בית משפט קמא כי סעיף קטן (ד) לסעיף 15 לחוזה, המפרט את המועד שבו יש לשלם עבור מלאי, אינו מקים חובה משולבת עם חובת הפינוי. למרות זאת, בית המשפט מצא כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי אין לקשור את הפיצוי המוסכם בגין איחור בפינוי להנחת היסוד של תשלום עבור המלאי. לפיכך, קיבל בית המשפט את הערעור ואת הערעור שכנגד במידה שיש בו כדי לבטל את אחריותה האישית של המערערת מס' 2, להעביר את נושא הפיצוי בגין הפינוי המתעכב חזרה לבית משפט קמא להערכה מחודשת לפי סעיף הפיצוי המוסכם, תוך בחינת האפשרות להפחית את הפיצוי האמור אם ייחשב מופרז. בסופו של דבר, הסכימו הנשיא א' ברק והשופט א' ריבלין עם פסק דינה של השופטת חיות, ולא ניתן צו להוצאות, והותירו עניינים אחרים שהועלו כנדחים.