ע"א 139/88

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך משפחתי על דירה בבעלות אחות שנפטרה. אחיותיה של המנוחה ויתרו על זכותן לירושה בעיזבונה, לרבות הדירה, לטובת אחות אחת (המערערת 1). בעלה של המנוחה חתם על צוואה בה הוריש את נכסיו למערערת 2, בתו של המערער 1. כן חתם על הצהרה למתן הדירה במתנה למערערת 2, ועל תצהיר המעביר אליה את חלקו בדירה. בהמשך חתם על הצהרה נוטריונית המעניקה את החזקה בדירה לאחות אחרת (המשיבה 1) לכל ימי חייו. לאחר מכן, חתם על הצהרה נוטריונית נוספת המבטלת הצהרות קודמות למעט ההצהרה לטובת המשיב 1, ונתן את כל מה שירש מאשתו למשיבים 1, 3, 4 ו-5, ולמערער 1, באופן שווה. לאחר פטירת המנוח הגישו המערערים בקשה לקיום הצוואה. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, אך גם העניק למשיב 1 זכות שימוש בדירה לכל ימי חייו. המערערים ערערו על החלטה זו וביקשו להציג ראיות נוספות. בית המשפט העליון דחה את הערעור על הצגת ראיה נוספת כפי שהייתה בידי המערערים טרם תחילת המשפט. בית המשפט אישר את קביעתו של בית משפט קמא בעניין הצוואה, אך פירש את המתנות שניתנו על ידי המנוח באופן שונה. המתנה למערער 2 נתפסה ככפופה למתנה שקיבל המשיב 1, כלומר המתנה של המערער 2 כללה את כל זכויות הבעלות למעט זכות החזקה בימי חייו של המשיב 1. בית המשפט אפיין את זכותו של המשיב 1 כזכות שאילה, שהמערערים יכולים לסיים בהודעה סבירה. משכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, בקובעו כי ניתן לעקל למערערים את רישיון השהייה של המשיב 1. זאת ועוד, בית המשפט הסכים עם החלטת בית המשפט המחוזי שלא לפסוק הוצאות למערערים, בהתחשב בטיב היחסים המעורבים. השופט מלץ הציע לקבל את הערעור וקבע כי זכות התושבות של המשיב 1 פקעה. הנשיאים שמגר והשופט גולדברג הסכימו עם פסק הדין.