ת"א 42284-09-20

תקציר

השופט דחה את הבקשות לדחות את התביעה על הסף, וקבע כי הדבר יהיה קיצוני ומוקדם מדי בשלב מקדמי זה. הבקשות, שהוגשו על ידי הנתבעים, ביקשו ליישב את התיק בעילה של התיישנות ושיהוי. השופט קבע כי אין לדחות את התביעה על יסוד תקופת ההתיישנות, שכן קיימת אפשרות שהתובעים יוכלו לקבל את הסעד המבוקש, מה גם שחלק מהחריגים המפורטים בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות עשויים לחול במקרה זה. סעיף 7 מתייחס להרעיה, איום או מצוקה שנגרמו על ידי הנתבע, ואילו סעיף 8 מתייחס לחוסר יכולתו של התובע לגלות את העובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שאינן תלויות בו. השופט מצא כי סעיף 8 אינו חל, שכן התובעים יכלו לגלות את העובדות הרלוונטיות בזהירות סבירה. עם זאת, הם קבעו כי הוצגו די ראיות המצביעות על כך שסעיף 7 עשוי להיות ישים, שכן קיימת אינדיקציה להטעיה פוטנציאלית מצד הנתבעים בנוגע לשיעורי הריבית הקשורים לעסקאות מסוימות. עוד הדגישה השופטת כי הכרעה בטענת ההתיישנות מחייבת בירור עובדתי, החופף לגופו של עניין, ולכן אין מקום להכריע בסוגיה בשלב זה. בנוסף, קבעה השופטת כי התביעה לא נדחתה בצדק בעילה של שיהוי, נוכח אופי המרמה הנטענת והעובדה שתקופת ההתיישנות טרם הסתיימה. עוד צוין בפסק הדין כי טענות הנתבעים בדבר ידיעתם של התובעים והקשר הסיבתי בין הימנעותם מלפעול לבין המרמה הנטענת חופפות במידה רבה לגופו של עניין. לפיכך הגיעה השופטת למסקנה כי בעוד שעל התובעים להוכיח את טענותיהם, נדחו הבקשות לדחייה על הסף על בסיס התיישנות ושיהוי, והנתבעים יכולים להעלות שוב את טענת ההתיישנות לאחר הצגת הראיות. כמו כן חויבו הנתבעים בכיסוי הוצאות התובעים, בסך 5,000 ₪.