עת"מ 21757-11-18

תקציר

אדמותיהם של העותרים הופקעו על ידי המשיבים למטרה ציבורית. לאחר שננטשה מטרת ההפקעה, היה על הקרקע לחזור לעותרים. עם זאת, דרשו המשיבים כי העותרים ישלמו ריבית על הפיצוי שקיבלו בגין הקרקע כתנאי להחזרתה. בית המשפט קבע כי דרישה זו אינה חוקית. עקרון החוקיות מגביל את הרשויות המינהליות לפעול רק במסגרת הסמכתן החוקית, והן אינן רשאיות לדרוש תשלומים שלא אושרו במפורש בחוק. במקרה זה, החוק הרלוונטי – סעיף 195 לחוק התכנון – אינו מסמיך גביית תשלומי ריבית מיחיד בהקשר זה. בית המשפט פירש את כוונת המחוקק העומדת מאחורי חוק זה כמחייבת את העותרים להשיב למשיבים רק את פיצויי ההפקעה, בתוספת שווי כל השבחה של הקרקע. מאחר שחוק התכנון שותק בסוגיית הריבית, סירב בית המשפט להסיק דרישה כזו מחוקים אחרים. עוד טען בית המשפט כי תשלומי הריבית מגיעים בדרך כלל על חובות כספיים, דבר שלא חל על מקרה זה; מערכת היחסים המשפטית בין הצדדים לא דמתה לזו של מלווה ולווה. גם שיקולי צדק היטיבו עם העותרים, שכן המשיבים גרמו לעיכובים בהליך ולמעשה נטשו את הקרקע. יתר על כן, מספר פסקי דין קודמים תמכו אף הם בעמדה כי לא נדרשו תשלומי ריבית במקרים כאלה. לפיכך, נאסר על המשיבים להתנות את השבת הקרקע בתשלום ריבית, והם חויבו לכסות את הוצאות העותרים בסך 20,000 ₪.