ע"ו 4467-09-19

תקציר

פסק דין זה, שניתן על ידי השופטת שרה דברת ושני שופטים נוספים, מתייחס לערעור על פסק דין של ועדת הערר מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים. הוועדה דחתה את תביעתם של יוצאי מרוקו היהודים לפיצויים על פי החוק, בנימוק שסבלם במלחמת העולם השנייה, בזמן שמרוקו הייתה תחת משטר וישי הצרפתי, לא היווה רדיפה על ידי גרמניה הנאצית. תחילה מתייחסים השופטים לקביעות העובדתיות ומדגישים כי הערעור מוגבל לשאלות משפטיות וכי יש לדחות ניסיונות לבחון מחדש את הממצאים העובדתיים. הם מסכימים עם קביעת הוועדה כי מרוקו לא הייתה חלק מתחום השיפוט הגרמני ולא הייתה גרורה של גרמניה. ההגבלות שהוטלו על יהודי מרוקו לא הונעו על ידי גרמניה, אלא על ידי משטר וישי העצמאי במרוקו. מאחר שהזכות לפיצוי בגין רדיפה תלויה בזיקה טריטוריאלית לגרמניה, תביעות המבקשים אינן מצליחות. השופטים שוקלים גם את טיעוני המבקשים לתיקון הודעת הערעור, בהתבסס על הבדלים לכאורה בקביעות עובדתיות ממקרה קודם (אבגיל). עם זאת, השופטים מוצאים כי הממצאים העובדתיים בשני המקרים זהים במהותם, למרות הבדלים מסוימים בראיות שהוצגו. הם מדגישים כי בשני המקרים נשמעו אותם מומחים וכי פסק הדין בעניין אבגיל, שאושר על ידי בית המשפט העליון, מכריע בשאלה העקרונית של זכאותם של יהודי מרוקו לפיצויים. יתר על כן, השופטים דנים ב"כלל הפחד", שעשוי לפצות יחידים מחשש לאלימות מצד גרמניה הנאצית, גם אם לא התגוררו בשטחים גרמניים. עם זאת, הם מציינים כי המבקשים לא הביאו ראיות מספיקות לביסוס טענותיהם לפי כלל זה. דבריו של השופט אלרון בפסק דין אבגיל, שהביע קושי בדרישה הטריטוריאלית והציע כי קשר סיבתי עשוי להספיק לפיצוי, מוכרים. השופטים מזדהים עם מצבם של המבקשים, אך מדגישים כי שינוי הפרשנות הקיימת לחוק מחייב תיקון חקיקה. מסקנתם היא כי יש לדחות את הערעור, ובשל אופיו הרגיש של התיק, אף אחד מהצדדים לא יישא בהוצאות.