ה"פ 3407/04

תקציר

הפרשה נסובה סביב הבעלות על דירה בביתר עילית, שעמדה במרכזם של שני הסכמי מכר רצופים. ההסכם הראשון נחתם בין בעל הדירה (המוכר) לבין אדם נוסף (הרוכש הראשון), שלקח הלוואה מבנק לאומי לכיסוי הרכישה. עם זאת, הסכם זה בוטל כחודש לאחר מכן, והתמורה הוחזרה לקונה הראשון במקום לבנק. מספר חודשים לאחר הביטול, התקשר המוכר בהסכם שני למכירת הדירה לקונה אחר (הרוכש השני), שקיבל הלוואה מבנק הפועלים. שני הבנקים רשמו התחייבויות להבטחת ההלוואות שלהם. כאשר הרוכש הראשון השתמט מתשלומי ההלוואה, ניסה בנק לאומי להטיל עיקול על הדירה. הדבר הוביל את הרוכש השני להגיש תביעה המבקשת לבסס את בעלותו בדירה. בית המשפט פסק לטובת הרוכש השני מכמה סיבות. ראשית, נמצא כי הרוכש השני פעל בתום לב ומילא את כל הבדיקות הנדרשות טרם רכישת הדירה, לרבות רישום משכון על זכויות המוכר. מנגד, בנק לאומי התרשל במספר דרכים, כגון אי רישום משכון על זכויות המוכר או דיווח לרשויות הרלוונטיות על ההסכם הראשון. רשלנות זו, יחד עם ביטול ההסכם הראשון, גרמה לכך שהבנק לא יכול היה להטיל עיקול על הדירה. בנוסף, הדגיש בית המשפט את יסוד הפרסום בדיני המקרקעין, וציין כי אי רישום העסקה הראשונה או הערת אזהרה מנעו מהקונה השני לגלות אותה. השופט התייחס גם לחובת הנאמנות של הבנקים כלפי צדדים שלישיים, והדגיש כי בנק לאומי, כגוף מעין ציבורי, הפר את חובת הזהירות שלו כלפי הרוכש השני. בסופו של דבר הכריז בית המשפט על הרוכש השני כבעלים החוקיים של הדירה, נקי מכל שעבוד, למעט המשכנתא שנרשמה לטובת בנק הפועלים. בנק לאומי חויב לשאת בהוצאות התביעה ובשכר טרחת עורך הדין של הקונה השני והמוכר.