פ"א 31623-08-14

תקציר

הנאשם הואשם בשני סעיפים של הפרת חוק התכנון והבנייה הישראלי: בניית מבנה ללא היתר ושימוש במבנה ללא היתר. במשפט זיכה השופט את הנאשם מאשמת הבנייה אך הרשיע אותו באשמת השימוש. השופט גם הורה לנאשם לשלם קנס, הוצאות משפט, אגרת בנייה והוציא צו הריסה לבניין הפוגע. הנאשם ערער, בטענה כי פסק הדין פגום הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית, וביקש עיכוב ביצוע גזר הדין. שופט הערעור דחה את הערעור על כל חלקיו. הם לא מצאו עילה להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, וגם טענות הנאשם בדבר הבסיס המשפטי של פסק הדין לא צלחו. השופטת הדגישה כי שימוש במבנה ללא היתר מהווה עבירה נפרדת לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, שאינה דורשת הוכחה כי הנתבע הוא זה שבנה את המבנה. לפיכך, זיכויו של הנאשם מאשמת הבנייה לא הביא אוטומטית לזיכוי מאשמת השימוש. השופט דחה גם את טענות הנאשם כי התביעה לא הצליחה להוכיח היעדר היתר, כי העונש מופרז וכי צו ההריסה אינו מוצדק. יתר על כן, השופט לא קיבל את טענת הנאשם להגנה מפני צדק, שהתבססה על אפליה לכאורה ואכיפה בררנית משום שלא הוגש כתב אישום נגד בעלי הקרקע. לדברי השופט, החוק מאפשר להגיש כתב אישום נגד אחד או יותר מהצדדים המפורטים בסעיף 208 לחוק התכנון והבניה, והחלטת התביעה להגיש כתב אישום נגד הנאשם לבדו הייתה מוצדקת על סמך חומר הראיות. עיכוב הביצוע בוטל אף הוא, והשופט התווה לוח זמנים לתשלום הקנס ואגרת הבנייה. צו ההריסה ייכנס לתוקף במועד הנקוב בגזר הדין המקורי, אלא אם כן קיבל הנאשם היתר בנייה.