עמ"נ 32474-09-18

תקציר

הערעור הוא על סיווג נכס של בית אבות לצורכי ארנונה. המערערת טוענת כי יש לסווג את הנכס למגורים, בעוד ועדת הערר סיווגה אותו כנכס עסקי. השופט פותח ומסביר כי בית המשפט ממעט להתערב בקביעות עובדתיות של ועדת הערר, במיוחד כאשר הן מבוססות על ראיות וביקורים בשטח. סיווג הנכס מתבסס על השימוש בו בפועל, שאינו נקבע בהכרח על פי ייעוד הבעלים למטרות תדמיתיות או שיווקיות. מאחר שהשימוש בפועל בנכס אינו למגורים בלבד, השופט בוחן את מטרת השהייה, מידת העצמאות והפרטיות, משך השהייה, היקף ההשגחה והטיפול ואופי החדרים. השופט מסכים עם קביעת ועדת הערר כי הנכס אינו משמש כמבנה מגורים, שכן הדיירים אינם שוהים בו מרצונם והחדרים דומים לחדרי בית חולים. השופטת דוחה גם את הטענה כי יש לחלק את הנכס לחלקים שונים על פי השימוש בהם, וקובעת כי יש לסווג את האזורים המלווים את המחלקות המרכזיות כשטח העיקרי. בנוסף, הקביעה כי שטחי החניה צריכים להתאים לסיווג הבניין הראשי נתמכת בפסקי דין קודמים. לבסוף, השופט מתייחס לטענה כי החלטת מנהל העירייה לשנת 2016 התקבלה לאחר המועד האחרון ורואה בה פסולה. השופטת מציינת כי המועדים הרלוונטיים הם מועד הגשת ההתנגדות ומועד שליחת ההחלטה ולא קבלתה, ומאחר שהמנהל שלח את תגובתו בזמן, אין סיבה לראות אותה מתקבלת. אשר על כן, הערעור נדחה, והמערערת נושאת בהוצאות הערעור של המשיב.