ת"א 76579/00

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני מקרים בהם היו מעורבים יוסף עדס ובניו בע"מ, עדת יוסף והאני עדס (המכונים ביחד עדס), ודוראנט (1991) ישראל בע"מ (דוראנט). התיק הראשון מתנגד למימוש שני שטרי חוב שהגישה עדס, והשני הוא תביעה כספית על סך 160,929 שקל שהגישה עדס נגד דוראנט. השאלה המרכזית היא האם ההסכמים בין עדס לדוראנט בנוגע לשני טנדרים של ג'י.אם.סי הם הסכמי שכירות או הסכמים המקנים לעדאס בעלות. בית המשפט מגיע למסקנה כי ההסכמים הם הסכמי שכירות תפעוליים, כלומר הם במהותם הסכמי שכירות ולא הסכמי מכר. ככזו, לאדס לא הייתה כל טענה על כלי הרכב ולדוראנט הייתה הזכות לעקל אותם על אי תשלום. עדס טענה כי מדובר ברכישת רכב ולא בהשכרות, והציגה חישובים לפיהם שילמה ביתר וזכאית להחזר. עם זאת, בית המשפט מצא כי עדס לא עמדה בהתחייבויותיה החוזיות וכי ההסכמים, שכותרתם "חוזי שכירות", הגדירו בבירור את עדס כשוכרים. דוראנט הציג עדויות עדים מהימנות התומכות בפרשנות זו, ובית המשפט לא מצא סיבה לפקפק באמיתות החוזים. עוד נקבע כי החוזים אינם "חוזים אחידים" כהגדרתם בחוק, וכי לעד"ש היה חופש לבחור חברת ליסינג אחרת. מכיוון שעדס לא עמדה בהתחייבויות השכירות שלה, דוראנט היה רשאי לתפוס את כלי הרכב ולמכור אותם ללא כל דין וחשבון כלפי עדס. שטרי החוב ייצגו את דמי השכירות שלא שולמו, ולכן הסכום החייב חושב נכון. יתר על כן, עדס לא הביאה ראיות מספיקות לתשלומים נוספים שנטענו, ולכן טענותיה נדחו. לבסוף, נפסק כי דוראנט לא עשה רווחים בלתי צודקים, ועדאס חויבה לשלם 20 אלף שקל, בתוספת מע"מ, שכר טרחת עורך דין והוצאות. שני התיקים נדחו לטובת דוראנט, והליכי ההוצאה להורג היו אמורים להימשך. פסק הדין ניתן ביום 10.2.04.