ע"א 54879-02-12

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת על דמי תיווך לרכישת מלון. המערערת, מתווכת מקרקעין, טענה כי המשיבים חויבו לשלם דמי תיווך בגין מלון שרכשו לכאורה. המערערת התקשרה בהסכם תיווך עם המשיב מס' 1, והציגה את הנכס בפני שני המשיבים. אלא שהמשא ומתן שניהלו המשיבים עם הבעלים נכשל, והמלון תומחר בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ונרכש על ידי צד שלישי. המערערת טענה כי המשיבים רכשו את המלון ודרשו דמי תיווך. המשיבים הכחישו זאת, ובית משפט קמא דחה את טענת המערער, והוביל לערעור זה. הערעור מערער בעיקר על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. עם זאת, ערכאת הערעור לא מצאה עילה להתערב בממצאיו של בית משפט קמא, שהתבססו על ראיות מהימנות. זאת ועוד, הצליחו המשיבים להוכיח את טענתם כי לא רכשו את המלון, כלומר תביעת המערערת קרסה. המערער גם לא הצליח להוכיח כי המשיב מס' 2 היה מעורב בעסקה, שכן סירב לחתום על טופס ההזמנה לשירותי תיווך. בנוסף, העסקה שבוצעה בפועל הייתה שונה באופן מהותי מזו שהוצגה על ידי המערערת, דבר המעורר ספקות בדבר זכאותה של המערערת לדמי תיווך. בסיכומו של דבר, הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות המשיבים.