עפ"ג 2404-08-07

תקציר

המערער, שהורשע באי ציות לתמרור, עתר לביטול פסק דינו של בית משפט קמא. הסוגיה המרכזית הייתה האם המערער לא פינה את מקומו לרכב אחר, כפי שהעיד קצין המשטרה, או שמא קיבל רשות מנהג הרכב האחר להמשיך בנסיעה, כפי שטענו המערער ושני עדי הגנה. ערכאת הערעור פסקה לטובת המערער, בקובעה כי בית משפט קמא נתן משקל מופרז לעדותו של השוטר, שהתבססה על תיעוד כתוב שלא זכר שיצר, על פני עדויותיהם האובייקטיביות וההגיוניות של עדי ההגנה. ערכאת הערעור הדגישה כי בתיקים פליליים יש להכריע בספקות לטובת הנאשם, וכאשר קיימות שתי אפשרויות סבירות שוות, על בית המשפט לתת עדיפות לאפשרות המצדיקה זיכוי. יתר על כן, בית משפט קמא לא נתן דעתו לכך שהמערער הציג הגנה סבירה הנתמכת במספר עדים, בעוד שעניינה של התביעה הסתמך אך ורק על הרקורד המפוקפק. משכך, קיבלה ערכאת הערעור את הערעור, ביטלה את פסק הדין וזיכתה את המערער.