ת"א 26644-11-18

תקציר

הנתבע היה מעורב בעסקת נדל"ן בה טיפל עו"ד תובע 1, אותו האשים הנתבע ברשלנות. כעסו של הנתבע כלפי תובע 1 הביא אותו לבקר במשרדו ולצעוק עלבונות משפילים ומשפילים, לא רק כלפי תובע 1 אלא גם כלפי בנו, תובע 2, שנכח במשרד באותה עת. העלבונות, שנשמעו על ידי עורכי דין ועובדים אחרים במשרד, היו אישיים ואיימו על שמם הטוב של התובעים. התובעים תבעו את הנתבע בגין לשון הרע ודרשו פיצויים בסך 268,000 ₪, סכום שבית המשפט קבע כי הוא מופרז והופחת ל-140,000 ₪. בית המשפט מצא את הנתבע אשם בלשון הרע נגד שני התובעים. בעוד שטענות הנתבע בדבר רשלנות מקצועית מצידו של התובע 1 לא הצדיקו את העלבונות הקשים, בית המשפט הכיר בכך שדבריו הקשים של התובע 1 עצמו כלפי הנתבע תרמו קודם לכן לאירוע. בית המשפט התייחס גם לאופי האלים והמאיים של התפרצות הנתבע, להשפעה על שמם הטוב של התובעים ולהיעדר פגיעה מעשית כנסיבות מקלות. השופטת הדגישה כי הפיצוי המרבי הסטטוטורי בגין לשון הרע ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, הוא תקרה ולא רצפה. תביעת התובעים, גם לאחר הפחתה, עדיין הייתה גבוהה משמעותית מהפיצוי הראוי המוצדק בנסיבות העניין. בית המשפט קבע כי תביעה מופרזת גוררת הוצאות הגנה מיותרות ויש ליישב אותה בהתאם. כתוצאה מכך, חויבה הנתבעת לשלם לתובעים 14,000 ₪ ביחד ולחוד בתוך 30 יום, בצירוף הוצאות משפט בסך 2,750 ₪. כל צד היה אמור לשאת בשכר טרחת עורך דינו, והתובעים היו אחראים לחלק מהוצאות המשפט של הנתבע שנגרמו בהתגוננות מפני תביעתם המוגזמת. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 4.2.2021.