עמ"ש 43761-03-14

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה נוגעת לחלוקת הרכוש בין שני בני זוג לאחר התרת נישואיהם, ובפרט ביחס לזכויות הבעלות בדירת מגורים שנרכשה במהלך הנישואין. על פי חוק יחסי ממון, עם התרת נישואין, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית משווי כל נכסיו שנרכשו במהלך הנישואין, למעט נכסים שהיו בבעלותו לפני הנישואין או שהתקבלו במתנה. הדירה המדוברת נרכשה במהלך הנישואין באמצעות כספים בעיקר ממכירת דירתה של האישה, שהייתה בבעלותה לפני הנישואין. על בית המשפט לקבוע מהי הכוונה העומדת מאחורי רכישת הדירה החדשה וכיצד יש לחלק את זכויות הבעלות. בפסק הדין נקבע כי מאחר והדירה נרכשה במהלך הנישואין, היא כפופה לאיזון וחלוקה, כאשר נטל ההוכחה נופל על בן הזוג הטוען אחרת. בית הדין דוחה את טענת הבעל כי הייתה כוונה לחלוק בדירה שהייתה בבעלות האישה לפני הנישואין, שכן הוא לא הזכיר אותה בכתב תביעתו ואף הסתיר את קיומה. בית המשפט מתחשב גם בעובדה שהדירה החדשה נרשמה רק על שם האישה. על יסוד נקודות אלה מגיע בית הדין למסקנה כי האישה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בעניין החריג וכי אין לחלק את הדירה באופן שווה. בית המשפט מחשב כי רק 47% מזכויות הבעלות בדירה החדשה כפופות לחלוקה, ובהתאם לכך זכאי הבעל ל-23.5% בלבד מהזכויות, שהן פחות מהחלק שפסק בית המשפט קמא. פסק הדין מזכיר גם נכסי מטלטלין אחרים ומסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי חלוקת נכסים אלה צריכה להיעשות על ידי מתן אפשרות לאישה לבחור מתוך שתי רשימות שהוכנו על ידי הבעל, ולא באמצעות הערכת שווי. בית המשפט מתייחס גם להחלטת תמחור הדירה ומציין כי מאחר שלא הוגש ערעור על החלטת בית משפט קמא בעניין זה, לא ניתן לשנותה כעת. הערעור נדחה אפוא בשלמותו, אם כי לא בהכרח מטעם נימוקיו של בית משפט קמא. כמו כן נדרש הבעל לשלם לאישה שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.