תא"מ 3996-12-18

תקציר

מדובר בארבעה מכתבים שכתב הנתבע, שלטענת התובע מהווים לשון הרע. השאלה הראשונה העומדת בפני בית המשפט היא האם המכתבים אכן מהווים לשון הרע על פי החוק. השופט קובע כי בעוד השפה בה נעשה שימוש במכתבים היא מכוערת וקשה, רק אחת מארבע האותיות מהווה לשון הרע כהגדרתה בחוק. המכתבים הנשלחים לעורך דינו של התובע בעניינים הנוגעים לתובע נחשבים כאילו נשלחו על ידי התובע עצמו ולכן אינם נחשבים כמכתבים שנשלחו ל"אדם שאינו הצד הנפגע", שהיא דרישה ללשון הרע. עם זאת, המכתב שנשלח לאורית, בו מוזכר התובע גם בלשון גנאי, נחשב לפרסום לשון הרע שכן הוא נועד והגיע לאדם שאינו התובע. לאחר מכן, בית המשפט בוחן האם הנתבעים יכולים לטעון להגנות משפטיות כלשהן בגין הפרסום. השופט קובע כי לנאשמים אין הגנה לפי סעיפים 13(5), 15(1), 15(4), 15(5)(א) או 16 לחוק. לבסוף, השופט פונה לסוגיית הפיצויים. מטרת הפיצויים בתביעות לשון הרע היא להרגיע את הנפגע, לתקן את הפגיעה בשמו הטוב ולהשיב את זכותו לשם טוב. השופטת קובעת כי בעוד הנתבע חייב לשלם לתובע 5,000 ₪ פיצוי בגין מכתב לשון הרע שנשלח לאורית, אין צורך בפיצוי בגין שאר המכתבים. בהתחשב בהצלחה החלקית של תביעת התובע, השופט קובע את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין על 3,000 ₪. לפיכך, הנתבע מחויב לשלם לתובע סך של 8,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה אם לא ישולמו תוך 30 יום. השופט גם מעניק לצדדים זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת.