דנ"א 406/04

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דין בערעור אזרחי. המקרה המקורי עסק בסכסוך על תוכנית בנייה שחילקה מחדש חלקות קרקע בירושלים ללא הסכמת הבעלים. אחד מבעלי המגרשים שנפגעו, המשיב, תבע את הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, העותר, לאיזון תשלומים. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המשיב בעילה של שיהוי, אך בית המשפט העליון הפך החלטה זו וקבע כי טענת המשיב תקפה. פסק הדין בחן את היחס בין מושג השיהוי לבין תקופת ההתיישנות במשפט האזרחי. העותרת טענה כי תביעת המשיב, שהוגשה בסמוך לתום תקופת ההתיישנות, שינתה את מצבה לרעה, שכן היא אינה יכולה עוד לתבוע פיצויים מבעלי חלקות אחרים שנהנו מהתכנית. בית המשפט העליון, לעומת זאת, קבע כי תביעת העותרת נגד בעלי החלקות האחרים תלויה בחבותה לשלם למשיב וכי תקופת ההתיישנות בגין תביעה כזו תחל עם הגשת תביעתו של המשיב כאמור. לפיכך, מצבו של העותר לא השתנה לרעה, וטענת השיהוי נדחתה. אף שהשאלה מתי מתחילה תקופת ההתיישנות של תביעת העותר נגד בעלי החלקות האחרים לא נדונה קודם לכן, השופט סבר כי אין בה עילה מספקת להצדיק דיון נוסף. זאת ועוד, מאחר שתוצאת פסק הדין הייתה נותרת בעינה גם אם שאלה זו הייתה נבחנת מחדש, ולא היו טעמים מהותיים לכך, נדחתה העתירה לדיון נוסף.