ת"ת 17972-10-15

תקציר

המקרה נסוב סביב הפרשנות האם מפעיל בית בד, שאין חולק כי אינו משווק או מגדל, חייב בתשלום היטל המוטל על מגדלי צמחים. התובעת, מועצת הצומח, טוענת כי הנתבעת, כתעשיין, אחראית לנכות את ההיטל מהתמורה ששולמה למגדל עבור הצמחים שהתקבלו ולהעבירו למועצה. ההגנה טוענת כי ההיטל אינו חל עליהם משום שהם אינם משווקים את התוצרת והחובה לשלם צריכה ליפול על המשווקים. עם זאת, בית המשפט מצדד במועצת הצומח ומדגיש כי התקנות קובעות כי ההיטל ייגבה מהתמורה שתשולם למגדל על ידי הגורמים המקבלים, הכוללים תעשיינים. בית המשפט מפרש זאת כסמכות עזר סבירה הנתונה למועצה לחייב תשלום. תעשיינים, כמו מעסיקים שמנכים מס לעובדים, אחראים לנכות את ההיטל במקור, גם אם הם לא משווקים את המוצר הסופי בעצמם. מאחר והנתבע הוא לכאורה תעשיין, הם מחויבים לנכות את ההיטל ולהעבירו למועצה. פרשנות זו עולה בקנה אחד גם עם מטרת התקנות, שהיא להקל על המועצה את גביית ההיטל. בית המשפט נותן רשות להתגונן בשאלת גובה האישום ומורה לשני הצדדים להתאים את כתבי הטענות שלהם להליך מהיר. כמו כן נדרש המשיב לשלם כל שכר טרחה נוסף הנובע מהעברת התיק לבית המשפט.