ת"פ 60281-10-20

תקציר

הנאשמים זוכו מאשמת החבלה שיוחסה להם. עניינה של התביעה נשען בעיקר על עדותה של המתלוננת, שהשופט מצא אותה חסרת אמינות. גרסתה של המתלוננת לאירועים לא הייתה עקבית, לא קוהרנטית וסתרה לא רק את עדותו של הנאשם אלא גם את עדותו של עד התביעה עצמו. יתר על כן, השופט ציין כי התנהגותו של המתלונן לאחר האירוע – כגון אי הגשת תלונה במשטרה – אינה מוסברת אם גרסתו של הנאשם לאירועים אכן הייתה שקרית. מנגד, עדותו של הנאשם הוגדרה בוגרת, אמינה ועולה בקנה אחד עם הודעותיו הקודמות במשטרה ובזירה. השופט שוכנע כי הנאשמים פעלו מתוך הגנה עצמית וכדי להגן על אמם מפני תקיפת המתלוננת. השופט הדגיש כי מעשיו של הנאשם, לרבות ריסון המתלונן, היו סבירים ומידתיים בנסיבות העניין, במיוחד בהתחשב בכך שהאירוע התרחש בחצרו הפרטית של הנאשם. בנוסף, הדגישה השופטת כי זכותו של הנאשם לפעול מתוך הגנה עצמית אינה רק להגן על גופו אלא גם על רכושו, לפי חוק המקרקעין. השופט הגיע למסקנה כי התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה ולכן פסק לטובת חפותו של הנאשם. פסק דין זה ניתן ללא שמיעת סיכומי הצדדים והדגיש את בהירות הראיות לטובת הנאשם.