בר"ע 39621-12-20

תקציר

השופט בחן את החלטת בית הדין האזורי ואת טיעוני הצדדים, וקבע כי אין מקום ליתן רשות ערעור על פסק הדין. השופטת בחרה שלא להביע דעה לגופה של החלטת בית הדין האזורי או הטיעונים שהוצגו, תוך שמירה על זכותם של הצדדים להציג את טיעוניהם בשלב מאוחר יותר. נקודת מחלוקת מרכזית בין הצדדים היא הפרשנות מתי נולדו עילות התביעה, ולאחר מכן, האם התביעות התיישנו בשל תקופת ההתיישנות. המבקש טוען כי הטענות מבוססות על הפרות נקודתיות, ואילו המשיב טוען כי כל גבייה של דמי הניהול מהווה הפרה חדשה ולכן חלה עליה התיישנות משלה. השופט מציין כי מדובר בסוגיה מורכבת ושומר לעצמו שיקול דעת בעניין זה, כמו גם אופיו של חוזר הרגולציה והשפעתו על תקופת ההתיישנות. השופטת מדגישה כי בדרך כלל עדיף להכריע בתביעות התיישנות בשלב מוקדם. עם זאת, במקרה זה, בירור העובדות והסוגיות המשפטיות סביב הטענות מחייב חקירה מעמיקה, החופפת לגופן של הטענות. לכן, התערבות בשלב זה תהיה לא יעילה ובזבוז משאבים. מכאן ההחלטה לדחות את הדיון בחוק ההתיישנות עד לבירור המקרה לגופו. הבקשה למתן רשות ערעור מיידית נדחית, והצדדים חופשיים להציג את טיעוניהם במלואם במועד מאוחר יותר. החלטה זו מתקבלת ללא משוא פנים, ושני הצדדים יקבלו העתק מפסק הדין.