תאד"מ 15106-12-23

תקציר

השופט פותח בהבהרה כי חוק המתווכים אינו חל במקרה זה, אלא חל חוק החוזים, שכן מדובר בעסקת מכר עסקי ולא בעסקת מקרקעין. לפיכך, דרישת הכתב בחוק המתווכים אינה מחייבת, אלא נותרת דרישה ראייתית. על התובע, הדורש דמי תיווך, מוטל הנטל להוכיח קיומו של הסכם תיווך, אותו ניתן לעשות בעל פה. השופט מוצא את עדותו של התובע כי הסכם כזה נעשה, משכנעת ומאוששת בראיות, לרבות תצהירו של הנתבע עצמו. למרות שהתובע לא יכול היה לציין את המועד המדויק שבו הושג ההסכם, השופטת מדגישה כי היעדר פרטים מסוימים בהסכם אינו בהכרח פוסל אותו. השופט מתייחס גם לכלל לפיו אם צד אינו מציג ראיות רלוונטיות הנמצאות בהישג ידו, חזקה עליו כי הראיות היו פועלות נגדו. במקרה זה, הימנעותו של הנאשם מלהביא את אחותו להעיד, למרות שטען כי היא זו שסייעה לו, פועלת נגדו. השופט מסכם כי אכן נחתם הסכם תיווך בין הצדדים. לאחר מכן עוברת השופטת לדון בשאלה האם התובע זכאי לדמי התיווך, ומציינת כי לא די בהוכחת קיומו של ההסכם, אלא גם כי מעשיו של התובע היו הגורם האפקטיבי בהשלמת העסקה. השופטת מוצאת כי מעשיה של התובעת תואמים תיאור זה, וכי היא הייתה בקשר עם הנתבע לאורך כל המשא ומתן. טענת הנתבע כי התובע לא היה נוכח בעת חתימת הסכם המכר נדחית, שכן הנתבע הוא זה שבחר שלא לערב את התובע. באשר לשיעור דמי התיווך, השופטת מוצאת את טענת התובע כי הוסכם כי מדובר בסכום של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ אינה משכנעת, ובמקום זאת קובעת כי השיעור הראוי הוא 2%, בהתאם לנוהג הנהוג בעסקאות מקרקעין, אשר הנתבע הניח כי הוא חל. השופט מורה לנתבע לשלם לתובע 11,770 ₪ דמי תיווך, וכן 2,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, והחזר אגרת בית המשפט. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום, אחרת יתווספו הצמדה וריבית.