ת"א 27480-05-18

תקציר

התובע והנתבע התקשרו בהסכם בעל פה לפיו התובע ישקיע כספים בחברה של הנתבע תמורת 35% ממניותיה. התובע טען כי הנתבע הפר את ההסכם ביניהם בכך שלא העביר את המניות, חילק רווחים, פעל בשקיפות, השתמש נכון בכספים שסופקו, מסר מידע על מכירת החברה ומסר מידע על גורל הכספים מהמכירה. השופט מצא כי מרבית טענות התובע לא הוכחו וכי הנתבע לא הפר את ההסכם ברוב הדרכים הנטענות. אי העברת המניות נמצאה כהפרה היחידה, אך היא לא הייתה מהותית. יתר על כן, נמצא כי התובע לא מסר הודעה על ביטול חוזה לנתבע, וגם אם היה עושה כן, היה הדבר בלתי סביר בהתחשב בזמן שחלף מאז התרחשות ההפרה. עוד קבעה השופטת כי גם אם החוזה בוטל כדין, הרי שבקשת התובעת להשבה אינה צודקת, שכן המניות היו חסרות ערך והכסף ששולם על ידי התובעת כבר לא היה אצל הנתבעת. לפיכך, נדחתה תביעתו העיקרית של התובע. הנתבע טען מנגד כי התובע חייב לו כספים בגין כך שנאלץ לממן את פעילות החברה ובגין הזמן שהשקיע בהסדרת חובות החברה לאחר סגירתה. השופט דחה את מרבית התביעה שכנגד מחוסר ראיות, אך קיבל את התביעה לתשלום הנתבע לאחד מעובדי החברה, אותו על התובע, כשותף של 35%, להחזיר. הסכום עמד על 5,180 ש"ח וכלל ריבית משפטית והפרשי הצמדה מיום 1.1.2016. התובע חויב לשלם לנתבע 50,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. כל צד יישא בהוצאות המשפט שלו.