בג"צ 4458/03

תקציר

העותרים, אישה וששת ילדיה, ביקשו המשך סיוע חומרי וכספי ממדינת ישראל, בטענה שהם זכאים לו על סמך הסיוע של כוחות הביטחון שהעניקו לה בעלה המנוח ושניים מבניה. המשיבים היו ראש הממשלה, שירות הביטחון הכללי והמינהל לשיקום סייעות במשרד ראש הממשלה. העותרים טענו כי המשיבים הפסיקו שלא כדין את הסיוע שהם מקבלים וכי המדינה לא מילאה את חובתה כלפיהם. לטענתם, בעבר היו בבעלותם נכסים במקום מגוריהם מחוץ לישראל, אך נאלצו לעבור דירה ולהותיר את נכסיהם מאחור בשל הנסיבות שהובילו אותם לבקש שיקום. עוד טענו העותרים כי הבטחות הרשויות הופרו וכי לא הורשו לבחון את הקריטריונים לפיהם ניתן הסיוע, בטענה לאפליה נגדם בהשוואה למשתפי פעולה אחרים. עם זאת, בית המשפט, בהרכב כבוד השופט ס' ג'ובראן וכבוד השופט א' חיות, דחה את העתירה לאחר ששקל היטב את הטענות ובחן את ההליכים החסויים של מינהל הסיוע השיקום. ההחלטה לדחות את העתירה התבססה על הקביעה כי המשיבים פעלו במסגרת שיקול דעתם הרחב במתן סיוע לעותרים. הסיוע שניתן לעותרים לאורך השנים היה משמעותי והקיף תחומי חיים שונים, לרבות תמיכה כלכלית, דיור, סיוע תעסוקתי וחינוך. בית המשפט אישר את עמדת המשיבים כי מטרת השיקום היא לסייע למשתקמים ולבני משפחותיהם להשתלב ולעמוד על שלהם באופן עצמאי. הרכב השופטים, ובראשו השופט א' פרוקצ'יה, הסכים עם גישת המשיבים ומצא אותה עולה בקנה אחד עם עקרונות מדיניות הממשלה וסבירה, ולכן לא ראה עילה להתערב. בית המשפט דחה גם את טענת האפליה, ולא מצא ראיות התומכות בה. בהדגישם את חיסיון אמות המידה של המינהל מטעמי ביטחון, הגיעו השופטים למסקנה כי אין הצדקה להתערב בהחלטת המינהל בעניין העותרים. משכך, העתירה נדחתה, כלומר בית המשפט אישר את החלטת המשיבים להפסיק את הסיוע.