ת"א 43157-03-16

תקציר

פסק הדין דן בהפקעת קרקע ממושב לצורך סלילת כביש 42, ובבקשת הפיצויים שלאחר מכן על ידי המושב. פסק הדין מתייחס תחילה לסוגיות המקדמיות שהעלו הנתבעים, הנוגעות להתיישנות ושיהוי, ודוחה את שתי הטענות בטענה כי התביעה המקורית הוגשה בתוך פרק הזמן, והנתבעים לא הוכיחו כי התובעת ויתרה על זכותה לפיצוי או גרמה לשינוי בלתי הפיך במצבם של הנתבעים. לאחר מכן עובר פסק הדין לדון לגופו של עניין. נמצא כי מקרקעי התובעת אכן הופקעו, וכי הנתבעים לא הביאו ראיות מספיקות להוכחת פיצוי התובע בגין ההפקעה. למרות שהחלטת השר דחתה את הבקשה לפיצוי בנימוק שהתובע פוצה, פסק הדין קובע כי החלטה זו התבססה על הנחה עובדתית שגויה, והנתבעים לא הביאו כל ראיה לכך שניתן פיצוי כספי לתובע. פסק הדין דוחה גם את תביעת התובעת לפיצויים מכוח פסק דין רוטמן, המחייב פיצוי מלא בגין קרקע שהופקעה, בנימוק שההפקעה התרחשה לפני מועד החיתוך הנקוב בפסק הדין. פסק הדין מפרש היבט זה של הלכת רוטמן כעניין שבדין, ולפיכך מחיל אותו על המקרה הנדון. גם תביעת הפיצויים מכוח הלכת הולצמן, המחייבת פיצוי מלא כאשר מופקעת חלקת אדמה בשלמותה, נדחית, שכן בפסק הדין נמצא כי התובעת לא תבעה זאת לפי הדין הקודם, ואין כל הוכחה כי ליתרת החלקה נגרם נזק כלשהו. פסק הדין קובע כי התובעת זכאית לפיצוי בגין הפקעת חלקה 60, שנלקחה בשלמותה, ובגין חלקה 61 שעלתה על רבע משטח החלקה. שמאי מתמנה לקבוע את הפיצויים המגיעים לתובע בגין הפקעות אלה, ואילו תביעת התובע לפיצויים לפי סעיף 13 לפקודת המקרקעין נדחית. פסק הדין מסתיים בכך שהוצאות המשפט יידונו במועד מאוחר יותר.