ת"א 31991-09-17

תקציר

בית המשפט מצא כי הסכם המכר בין התובעת לבין הנתבעת מס' 1 היה אמיתי ומחייב, ולא חוזה פיקטיבי למראית עין בלבד, כפי שנטען על ידי התובעת. השופט ביסס החלטה זו על מספר גורמים. ראשית, מעשיו של התובע לא עלו בקנה אחד עם טענתו, שכן הוא פעל באופן אקטיבי לביצוע הסכם המכר, ואף הרחיק לכת עד כדי מתן ייפוי כוח לעו"ד חטיב כדי להקל על העסקה ולעדכן את הרשויות הרלוונטיות. שנית, התמורה ששולמה על ידי הנתבעת מס' 1 נמצאה סבירה ותואמת את שווי השוק, והשיהוי של התובעת בהגשת התביעה – שנה ושמונה חודשים לאחר חתימת ההסכם – חיזק עוד יותר את אמיתות העסקה. שלישית, התובע לא הביא כל ראיה מעבר לעדותו בעל פה כדי לתמוך בטענתו להסכם אחר, בלתי כתוב. בנוסף, התנהלות כל הצדדים המעורבים, לרבות רישום הדירה על שם הנתבע מס' 1 ודיווח העסקה לרשויות המס, הצביעה על מכירה של ממש. עוד ציינה השופטת כי טענת התובעת בדבר הסכם אחר נעדרת היגיון, וכי חזקה על החותם על מסמך כי קרא והבין את תוכנו. לבסוף, נמצא כי הצד השלישי, הנתבע מס' 2, אשר רכש את הדירה מהנתבע מס' 1, פעל בתום לב ובכך רכש זכויות על פי הסכם המכר, גם אם נמצא כי מדובר בחוזה למראית עין. בסיכומו של דבר, השופטת הגיעה למסקנה כי הסכם המכר שיקף באמת ובתמים את אומד דעתם של הצדדים ואינו בטל, ועל כן דחתה את תביעת התובע. התובע חויב לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.