ת"א 28222-12-19

תקציר

התובע, שרכש מהנתבעים את זכות השימוש ביחידת נופש למשך שבועיים בכל שנה, טען כי הנתבעים הפרו את ההסכם ביניהם בכך שסירבו לאפשר לו לפצל את השימוש ביחידת הנופש ולהשכיר אותה לשוכרים שונים לתקופות קצרות יותר. הנתבעים טענו כי ההסכם אינו כולל זכות לפצל את השימוש ביחידת הנופש וכי נדרשת הסכמתם לפיצול כזה. בית המשפט בחן את ההסכם ומצא כי הוא אינו תומך בטענת התובע כי הייתה לו זכות מוחלטת לפצל את השימוש ביחידת הנופש. זאת ועוד, השוברים שקיבלה התובעת מהנתבעים הצביעו על כך שזכות הפיצול אינה מוחלטת וכפופה להסכמת הנתבעים. בית המשפט דחה גם את טענת התובע כי מטרת ההסכם הייתה שהוא יפיק רווח מהעסקה וכי סירוב הנתבעים עולה כדי ביצוע החוזה בחוסר תום לב. בית המשפט מצא כי מאזן הכוחות בין הצדדים השתנה במהלך השנים, וכי הנתבעים עוסקים כיום בעיקר בפעילות מלונאית רגילה, שכן מרבית רוכשי דירות הנופש ביטלו את ההסכמים. לפיכך, אילוץ הנתבעים לאפשר לתובע לפצל את השימוש בשכירות יגרום להם נזק מיותר. בסיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי נדרשת הסכמת הנתבעים כדי שהתובעת תפצל את השימוש ביחידת הנופש ודחה את התביעה. התובע חויב לשלם לנתבעים 15,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.