רע"א 1194/91

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת שכר טרחה בתיק בית משפט. המבקש הגיש תביעה בה ביקש מבית המשפט לחייב את הנתבעים להעביר מניות על שמם, אך שילם אגרת בית משפט שגויה. העמלה ששולמה התבססה על השווי הכספי של המניות, בעוד שהעמלה הנכונה הייתה צריכה להיות שיעור אחיד ל"צו אכיפה". החלטות בית המשפט המחוזי והרשם צידדו באחרונים, והביאו את המבקש לערער. בית המשפט העליון, בפסק דין שניתן על ידי השופט מצא, קיבל את הערעור ודחה את פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר. בית המשפט קבע כי ההגדרה של הליכים משפטיים שלא ניתן להערכם בכסף כוללת גם מקרים בהם ניתן לבטא את השווי מבחינה כלכלית. פסק הדין מבהיר כי המניות על שם נופלות תחת קטגוריה זו וכי התשלום המתאים הוא הסכום הנמוך יותר שביקש המבקש, 280 ₪, ולא 837 ₪ ששולמו. פסק הדין מבהיר את פרשנותן של תקנות אגרות בית המשפט, תוך הבחנה בין סוגים שונים של הליכים בבית המשפט לבין שכר הטרחה הנלווה אליהם. יש לציין כי בית המשפט נמנע מלהרחיב את הגדרת "צו אכיפה" כך שתכלול גם זכויות החזקה, ובמקום זאת הציע צורך בבירור מפורש בתקנות. המדינה חויבה לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המבקש.