ת"א 38040-05-18

תקציר

בית המשפט מקבל את פסק הדין של התביעה נגד הנתבע השלישי, וקובע כי טענות התובע נכונות. התובע, בעל דירה, השכיר חנות לנתבע הראשון. הנאשם הראשון העביר את החנות לזכיין, קריף, שהפעיל בה סניף. התובעת לא התנגדה לשכירות המשנה או לתשלום דמי השכירות על ידי קרייף והודתה כי הקשר החוזי בנוגע לשכירות נותר בינה לבין הנתבע הראשון. הנתבעת השלישית רכשה את פעילותה של הנתבעת הראשונה, לרבות זכויותיה על פי הסכם הזיכיון עם קריף, על פי הסכם העברת פעילות. בית המשפט בוחן את ההסכם ומוצא כי טענות הנתבע השלישי לגבי תנאיו אינן אמינות. ניכר כי הכוונה מאחורי ההסכם הייתה שהנתבע השלישי ירכוש את כל פעילותו של הנתבע הראשון, לרבות הסכמי השכירות והסכמי הזיכיון, ובכך ייכנס לנעליו של הנתבע הראשון. בית המשפט מציין את חוסר המהימנות בעדותו של עד הנאשם השלישי, ואת הסתרת מסמכים מסוימים. זאת ועוד, השתייכותן הדומיננטית של החברות המעורבות ומעורבותו של אותו בעל מניות, חיים אביטבול, תומכות בפרשנות לפיה הסכם ההעברה היה ניסיון להברחת נכסים. בית המשפט קובע כי לנאשם השלישי הייתה ידיעה ושליטה על פעילותו של קרייף בחנות, לרבות אספקת הסחורה, והוא הודה בחוב שיצר קריף. חבותו של הנתבע השלישי כלפי התובע בגין חוב דמי השכירות נקבעת, למרות היעדר חוזה ישיר ביניהם, שכן הנתבע השלישי ירש את הנתבע הראשון בהסכם השכירות. גם סכום התביעה, המתייחס רק לחנות ולא למחסן, מוכח ומתקבל. לפיכך, בית המשפט פוסק לטובת התובע, ומורה לנתבע השלישי לשלם את יתרת חוב דמי השכירות בסך 140,455 ש"ח, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה ממועד התביעה, וכן שכר טרחת משפט, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. הנאשם השלישי אחראי ביחד ולחוד עם הנתבעים הראשון והשני לאישומים הקשורים לחנות. התובע רשאי לפצל את פסק הדין כמבוקש, ולנתבע השלישי ניתנים 30 יום להסדיר את יתרת החוב.