ת"א 4076/02

תקציר

התובעים תבעו את הנתבעים, בטענה כי אגרת פיתוח מערכת המים הקבועה בחוק עזר ירושלים (אספקת מים) (תיקון), התש"ס-2000, בטלה מחמת חוסר סבירות קיצוני בשל פגמים בחישובים שהובילו לקביעתה. לחילופין, טענו התובעים כי יש להכריז על התיקון לחוק העזר כבטל משום שהנתבעים הפרו הסכם פשרה. בית המשפט מצא כי הנתבעים מילאו כדין את התחייבויותיהם על פי הסדר הפשרה ולכן דחה טענה זו. בהמשך לתביעה הראשונה ציין בית המשפט כי הצדדים הסכימו כי האגרה המדוברת היא היטל. לאחר מכן פירט בית המשפט את המחלוקת העובדתית בדבר אופן החישוב בו נקטו הנתבעים ואת הפגמים הנטענים על ידי התובעים. בית המשפט מינה מומחה מטעמו, שחוות דעתו סייעה להבהיר את הסוגיות. המומחה מצא כי חישובי הנתבעים התבססו על הנחות סבירות, למעט שתי סוגיות הנוגעות למונה בו נעשה שימוש ולשיעור ההוצאות הנלוות, והמכנה המייצג את שטחי הבנייה נשוא ההיטל. באשר למונה ולהוצאות הנלוות, מצא בית המשפט כי המתודולוגיה של הנתבעים נכונה ועדיפה על פני שיטה מבוססת עלויות. שיעור ההוצאות הנלוות שנכללו בחישוב התבסס על הוצאות בפועל שהוצאו בשנים 1992-1995, כפי שעולה מהדוחות המבוקרים. אמנם שיעור זה היה כפול מהערכים המקובלים, אך בית המשפט קיבל את הסברם של הנאשמים כי מאפייניה הייחודיים של ירושלים יכולים להצדיק את השיעור. למרות שהיו אי ודאויות מסוימות, בית המשפט מצא כי אין בהן די כדי לבסס חוסר סבירות קיצוני. בהתייחסו למכנה, ציין בית המשפט את העובדה שאין חולק כי חיוב ההיטל צריך להתבסס על שטחים "ברוטו" של נכסים. עם זאת, הנאשמים השתמשו בנתונים מתיק הארנונה, שהכיל שטחים "נטו". הנתבעים טענו כי הדבר מוצדק משום ששטחי ה"נטו" כוללים שטחי בנייה בלתי חוקיים שאינם חייבים בהיטל. בית המשפט דחה הסבר זה כהשערה בלבד, מה גם שהנושא לא נדון בחישוב ולא נשקל לכאורה כלל. מדובר בפגם מהותי, והנתבעים לא הצליחו להראות כי היו מגיעים לאותה החלטה בכל מקרה. לסיכום, בית המשפט פסק לטובת התובעים, ומצא כי שיעור ההיטל בטל מחמת חוסר סבירות קיצוני בשל פגם בחישוב הקשור למכנה. בית המשפט הורה על ביטול שיעור ההיטל הקבוע בתיקון לחוק העזר, ופסק לתובעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין. פסק הדין נכנס לתוקף מיום הוצאתו, והנתבעים נדרשו לשאת בהוצאות המשפט.