ת"א 2583-01-21

תקציר

פסק הדין מקבל רבות מטענות הנאשם. ראשית, באשר למועד סיום תקופת השימוש החורג והמפר, מקבל בית המשפט את טענת הנתבעת כי הקרקע פונתה ביולי 2017, ולא בפברואר 2018 כפי שטענה התובעת. התובע לא הציג ראיות מספיקות לסתור את טענות הנתבע והמסמכים התומכים בו. לפיכך, תקופת השימוש החורג נקבעה מינואר 2013 עד יולי 2017. שנית, באשר לגובה דמי השימוש, השופט מצדד בטענת התובעת כי יש לחשב את האגרה על פי שווי השימוש המיטבי על פי התוכנית, ולא לפי שווי השימוש בפועל, בהינתן ששווי התכנון גבוה יותר. סכום זה מחושב לפי 6% לשנה מערך הקרקע. שלישית, השופט פוסק לגבי שיעור הפיצוי/ההיוון, מקבל את טענת התובע כי יש לקבוע את השיעור על 6%, ודוחה את טענת הנתבע כי הוא צריך לעמוד על 4%. השופט קובע כי הנתבע, בהיותו משתמש בלתי מורשה בקרקע, אינו זכאי להנחה כלשהי בשטח. רביעית, באשר למחלוקת על תשלומי הריבית, מצדד בית המשפט בתובע, בקובעו כי הנתבעת מחויבת בתשלום הפרשי ריבית והצמדה ממועד הפירעון ועד למועד התשלום, כנדרש בחוק פסיקת ריבית והצמדה. לבסוף, בשאלת המע"מ, השופטת מסכימה עם התובעת כי יש להטיל מע"מ על סכום הפיצוי, ומורה לנתבעת לשלם מע"מ נוסף של 17% בנוסף לדמי השימוש. בהתחשב בכל הנקודות הללו, הסכום הכולל שחבה הנתבעת לתובע עומד על סך של 228,357 ₪, כולל ריבית והצמדה מיום 20.2.23 ועד ליום התשלום. הנסיבות הקשות של המלחמה המתמשכת ומעמדו החסוי של הנאשם הביאו את השופט לפסוק לטובת הנאשם בנושא הוצאות המשפט, ולקבוע אותן על 5,000 שקל, שישולמו בתוך 30 יום. עוד מציינת השופטת כי התובעת, בהיותה רשות ציבורית, הייתה צריכה לפעול ללא דיחוי בהגשת התביעה.