ה"פ 17765-06-11

תקציר

התיק נסוב סביב חוק המחאת חיובים, ובפרט סעיף 1(א), הקובע כי ניתן להמחות את זכותו של כל נושה לצד שלישי, אלא אם קיימת שלילה או הגבלה על פי דין, על פי מהות הזכות, או על פי הסכם בין חייב לנושה. במקרה זה, הנושה הוא נפקד שרכושו נלקח על ידי המדינה והוקצה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. זכותו של הנפקד לפיצוי בגין הרכוש שנלקח הוקנתה לחברה. מנכ"ל האפוטרופוס לנכסי נפקדים טען כי חוק המחאת חיובים אינו מאפשר המחאה זו, בעוד החברה טענה אחרת. השופט מסכים עם החברה ומדגיש כי הזכות לקבלת פיצויים היא התחייבות כספית, וזהות הנושה המקבל את הפיצוי מהמדינה אינה משמעותית. השופט מדגיש את הכלל והחריגים בסעיף 1(א), ומסביר כי יש לחלק את החריגים השונים על בסיס האינטרס המוגן. הגבלות על העברת זכות נועדו להגן על הנמחה, ואילו אלה הנובעות ממהות הזכות או מהסכמות מגינות על החייב. השופט בוחן את הטענות שהוצגו ומגיע למסקנה כי הממונה לא הוכיח כי התרת ההמחאה תשנה את תוכן הזכות או תכביד באופן משמעותי על החייב. לפיכך, נדחית הטענה כי זכותו של הנפקד להמחות פיצויים נשללת בהתאם למהות הזכות. בהמשך לנקודה השנייה, דן השופט בפרשנות החוקים ובעקרונות המסדירים אותם. הם מבהירים כי פרשנות המחוקק צריכה למצוא בסיס כלשהו בלשון החוק, למעט בנסיבות חריגות, וכי תכלית החקיקה היא שיקול חשוב. לאחר מכן מנתח השופט את סעיפי חוק הפיצויים, תקנות הפיצויים וחוק נכסי נפקדים אליהם מתייחס הממונה. מסקנתם היא כי חוקים אלה אינם שוללים במפורש מהנפקד את הזכות להמחות פיצויים וכי פרשנותו של הממונה אינה מתיישבת עם תכלית החקיקה. במקום זאת, מטרתו העיקרית של חוק הפיצויים היא לשפות נפקדים שנכסיהם נלקחו. התרת המחאת זכויות פיצויים תאפשר לנפקדים לממש את זכויותיהם באופן מיטבי. יתר על כן, השופט מציין כי המגמה הנוכחית בתורת המשפט ובספרות המשפטית תומכת במתן אפשרות להמחאת זכויות לתבוע, וכל הגבלה מתפרשת בצמצום. הם מתייחסים למקרים הקשורים לפיצויי הפקעה וזכויות חוזיות, ומדגישים כי יש לתת תוקף להמחאת התביעות כדי לאפשר לנמחים לנהל תביעות ולהשיג תוצאות מיטביות. בסופו של דבר, השופט פוסק לטובת החברה, וקובע כי חוק הפיצויים אינו אוסר על נפקדים להמחות את זכותם לפיצוי לצד שלישי. השופט גם מורה לממונה לפצות את החברה בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 10,000 שקל, שישולמו בתוך 30 יום.